לקראת יום ההולדת השלושים החלטתי להרוג מישהו. משום שבאותה
תקופה אפאחד לא היה אצלי על הכוונת, הבחירה היתה אקראית כמעט.
בלי ילדים, נשים וקשישים ובלי אנשים עצובים. בדיעבד להרוג
אנשים עצובים זו אקסטזה ממש, לפני שאתה לוחץ על ההדק, לפני
שהמחשבות והזכרונות שלהם מתפזרים לכל הכיוונים הם חווים אושר
קטן אך אמיתי. המבט שלהם מתרכך, מתרוקן מהעצב המזורגג ומתמלא
בתודה.
חצי שעה לשלושים, אחרי כוסית וויסקי אמריקני וג'וינט דחוס
במיוחד יצאתי לאוויר העולם. ולא סתם אני משתמש בביטוי שמתאר
לידות, באותו הלילה נולדתי מחדש. בחרתי ללבוש את החליפה
המרופטת ביותר שמצאתי, אפורה ומדיפה ריח מתקתק של נפתלין חזק
אף יותר מאדי הויסקי שהפצתי סביב. עשרים דקות לשלושים ואני כבר
ממתין בסמטה אפלה, ממרק את האקדח במטפחת לבנה. יש משהו בהמתנה
לקורבן בלתי ידוע שמרגש אותי בכל פעם מחדש. מעניין אם יהיה
גבוה או נמוך, שמנמן או גדול, מעניין אם יתחנן על נפשו, יבכה
או שיצחק בהיסטריה. אולם זו היתה הפעם הראשונה וההתרגשות היתה
אחרת לגמרי. לעזאזל, אני בן שלושים ועדיין לא עשיתי כלום, איני
יודע דבר שלא ידעתי חמש או עשר שנים קודם, לא זיינתי מספיק, לא
קראתי מספיק, לא הרגתי אפאחד. אבא שלי תמיד היה אומר שמי שמגיע
לגיל שלושים ולא הרג אפאחד, לא יהרוג לעולם. באותן דקות עומד
בסמטה החשוכה, כשרק אורות קלושים מלטפים ברוך את האקדח הכסוף
ידעתי שאיני יכול שלא להרוג לעולם. הלוואי והייתי יכול להרוג
את הבן זונה הזה, אבל הוא מת לפני שבע שנים.