ישוב.
זימרת ציפורי-השיר כה ערבה לאוזניי. ואלו, החיות בלהקות,
זומרות, כל אחת לעדתה היא, בניגון, המעורר לגאווה בסדירותו
המטפטפת, ועוטף בחום ובנועם, באצילות שהוא משרה.
כנפיים להן- אך אולי מחמת הקושי, ואולי מפני חוסר תודעה אל
אלו- נחות הן, גוססות, ומדעיכות את פועם ליבותיהן. אך מה להן
כי כך הוא? והלא כולי עלמא שרוי בזה הנוהג, וקדמו להו ימי
דעלמא, ואבהותון הכי נהיגי....
מסיר עיניי אל הפס הכחול, הגבול, שמשתרע למרחוק, ומיד משפילן
בדועך מטה, אל פיסת הנייר, הציור, של אותו הפס ממש, ותכף שוקד
אני לשפצו כך שיתאים למה שהם, חמורי הסבר יחשבו, למה שאתם
תחשבו...