ידידות אמת אינה מסתתרת מתחת לכל אבן (בייחוד אם היא נוצצת).
בני מזל, אלו שזוכים לטעום ממנה.

דונה
אני לא יודעת. פשוט לא יודעת. למה אני מתנהגת ככה? זה בגללו?
אין לי ניסיון עם אנשים. מאז שאני זוכרת עצמי, תמיד הוא היה שם
לצדי, דואג לי, מטפל בי, לוקח אותי לטייל, לראות עולם, לפגוש
אנשים. אולי זה בגלל זה. כל הזמן מפנק אותי, לא חושב פעמיים
לגביי. אני הכי אוהבת שהוא מעביר את היד שלו על פניי, ואני
שולחת מבט של אושר אליו, תוהה אם הוא מבין, אם הוא גם מרגיש
כמוני.
לפעמים, כשאני עומדת להירדם, אני שומעת אותו מדבר עם האנשים -
אומר שהוא לא יחליף אותי בשום הון שבעולם. הוא לא יודע שאני
שומעת, שאני מבינה, שאני יודעת. שאני גם מרגישה כך.
וגם כשהוא חוזר אחרי מס' ימים כשהוא לא בבית, אני יכולה להריח
ממנו צחנה של מישהי אחרת, אבל אני לא כועסת. לא אכפת לי - הוא
חוזר אליי, אני זו שגרה אצלו. היא לעולם לא תדע מה שאני יודעת,
את מי שאני מכירה.
פשוט אוהבת אותו. כשהוא בוכה, אני מעריצה אותו. כשהוא שמח, אני
אוהבת להתחכך בו. כשהוא כועס, אני תמיד באה אליו על ארבע.
למה?

מאיר
לא אחליף אותה. לא משנה מה יציעו לי במקומה. תמיד היא שם
לצדי.
לעתים אני תוהה אם היא מרגישה כמוני, אם היא בכלל מסוגלת
להרגיש כמוני. מביטה אליי בעיניים של גורה - גורה, שאני זוכר
שאספתי לפני כמה שנים. לא משנה כמה אני כועס, תמיד היא שם,
מוכנה להבין, מוכנה לשמוע, לטוב ולרע. אני יודע שהיא יודעת.
היא חושבת שאני לא. אני זוכר את הפעמים שחזרתי מסופ"ש עם נעמה
והיא השתגעה. אבל נרגעה די מהר.
אם משהו יקרה לה, אשתגע. היא ידידתי הטובה ביותר, אפילו שהיא
כלבה.
לא אחליף אותה.