ואני כבר זקנה. שיער שיבה אפור, משקפיים, מקל הליכה...
כבר קשה לי ללכת. מבטי מפוזר. שותקת.
חושבת עלייך אחי שלי, ילדי שלי, אהובי שלי.
חושבת על השעות שבילינו יחד, שהפכו לדקות, שהפכו לשניות,
ובסופו של דבר נעלמו גם הן.
ממשיכה לדבר אליך, נער שלי, ילד בן 20. בן 20 לנצח.
מאמינה שאתה שם, למעלה, מסתכל עליי ומחייך. כמו שתמיד חייכת.
מסתכל עליי במבט עוטף. מלטף.
חושבת עליך, ילד שלי בן 20, כועסת וגאה בך בו-זמנית.
משקרת לעצמי שאתה עוד כאן איתי. משלה את עצמי בזכרונות
מתוקים-מרים. זכרונות כואבים. מעורפלים.
רואה אותך בהזייה מטושטשת. בקושי זוכרת את ריחך, את תוי פניך,
את חיוכך, שנגדע בשניה.
שניה אחת של חוסר תשומת לב, של עייפות רגעית, של דמיון.
דמיון שעליו שילמת. וגם אני שילמתי - במחיר הכבד ביותר.

אני פוחדת לאבד אותך, פוחדת לשכוח אותך, מתייסרת בכל פעם
שהתמונה שלך במוחי מתערפלת.
אני רצה מיד אל התמונות, אל המכתבים, אל ארון הבגדים. מחפשת
לגעת, להריח, כמעט לטעום את הילד שבך. הילד שנשאר בלב. זה
שהולך איתי עד היום לכל מקום וילווה אותי עד סוף חיי.
ואני כבר זקנה. זקנה בת 20.