את מכירה את ההרגשה הרכה הזו, אניקה,
כשיש ליל קיץ חם ולח (לא מעיק עדיין,
עוד יש זיכרון של חורף באוויר),
ושרועים במיטה, מפורקדים, מתרפקים,
נטולי התנגדות, במין ליאות הזויה,
כשמחשבות מן העבר מרחפות מהחלון?

                                               

כשהייתי ילד
עצם העובדה שפתאום היה לילה, וחושך,
(אפילו אם זה קרה כל ערב)
הייתה פלאית בעיניי
והזכרונות הליליים המוקדמים שלי
כולם מהולים בקורטוב של אגדה
הרמוניים ויפהפיים והילדות בהם
הייתה עטופה בוויזואליות קיצית  
כמו אור של מנורה צהובה פשוטה אצל רחל ואשר, דודים שלי,
משתקף על מצחו ולחייו של ילד שיושב בפינתו של הגג
הכמעט חשוך, המרוצף בריבועי שחור לבן פסיכודליים נהדרים
שהיה חלק מהבית שלהם בהדר, בחיפה,
ומקשיב לדברי המבוגרים:

                                               

פעם אחת, בערב של חג
(אני חושב שזה היה פסח, לא בטוח),
המשפחה המורחבת שלי קבעה ללכת לאכול אצל דודה שלי,
שגרה בלוקים ספורים מאיתנו,
בצור-שלום.
כל אחד קיבל מטלה מסוימת, בדמות כלי ובו אוכל -
סיר או קערה, אינני זוכר מה קיבלתי
אבל אני זוכר שקרוב לבלוק שבו התגוררו הדודים שלי,
שולה ודוד, נתקפתי יצר מרדנות מסוים, אולי אנטי-חברתיות, אולי
חוסר ביטחון של ילד, מי יודע? והחלטתי שאני לא הולך.
אמא שלי, שבאה אחרונה אחרי שדאגה שכולם ייקחו הכל,
ראתה אותי יושב על גדר האבן (שנפלתי ממנה בקול חבטה עזה בגיל
שנתיים, אמא שלי אומרת, וגם שבגלל זה הייתי צריך משקפיים אחר
כך)
בלי לצעוק ובלי להטיף היא ישבה לידי, ליטפה אותי על הלחי
ואמרה לי שאבוא איתה, ושהכל יהיה בסדר, ושכולם מחכים, גם לי:
אני לא בטוח כמה זמן היא ישבה איתי שם
אבל הרגש שלי אומר שלא משנה כמה זמן אובייקטיבי זה לקח,
זה היה אחד מפרקי הזמן היפים של חיי,
של הילדות שלי.

                                                 


הדודות שלי, ג'קי וגילה, לשתיהן הייתה הילה
בין לאומית, קוסמופוליטית, בשנות השבעים,
כשהייתי בן חמש-שש-שבע. ג'קי הייתה בהולנד
תקופה לא קצרה, והתחתנה שם והביאה שני ילדים
מקסימים: בעלה היה הולנדי תמיר שהיה לוקח אותי לטייל על
הכתפיים שלו וקרא לי "דובי".
גילה הייתה בברזיל (אני זוכר איך ערב אחד חיכינו לה
שתחזור מהטיסה, והיה מאוחר נורא והיא הביאה לנו
שוקולדים כמו שאף פעם לא ראינו).
שתיהן נשארו בדמיוני התגלמויות של היופי הנהדר של התקופה היא,
הדיסקוטקים, המוסיקה, רוח החופש, השיער הנשי הארוך שמעולם,
כך נראה, לא זכה לעדנה כמו בתקופה היא, ששוב, כנראה, לא
תחזור.

                                               

אני זוכר שאבא שלי חזר ממילואים יום אחד ומאיזה חלון נשמע
"מת אב ומת אלול", ורצתי לקראתו, האבא שכל כך אהבתי
(ועדיין אני אוהב, עדיין כל כך). השיר הזה הוא אולי השיר
הראשון
שאני זוכר בחיים והתמונה הזאת, אני רץ לקראת האבא לבוש המדים
המריח כמו מילואים בצירוף איך שתמיד הריח כשחזר מהעבודה, ריח
של עמל גברי של יושר,הריח של האבא האהוב שלי בצהרים של קיץ
ארצישראלי טיפוסי, התמונה הזאת חקוקה בי לנצח.

                                               

כשהייתי בן חמש עשרה ברחתי מהישיבה הבני-ברקית שבה למדתי,
אבל פחדתי לחזור הביתה, פחדתי מזעמה של אימי,
אז נסעתי לדודים שלי (כשעוד לא ידעתי כמה נהדרים הם,
רק ניחשתי באינטואיציה, או שסתם רציתי לברוח כמה שיותר רחוק)
יפה ועזרא. חשבתי שהם גרו איפשהו
במעלה אדומים, ככה זכרתי, אבל כשהגעתי לשם
השכן האמריקאי שלהם אמר לי שהם עברו למצפה יריחו.
"and where is that?"
שאלתי והוא ענה:
"a few kilometers down the road".
המשכתי בטרמפים, וכשהגעתי אליהם, מבולבל ונסער
הם לא נתנו לי לדבר:
"קודם תאכל משהו, ותעשה מקלחת, אחר כך תספר לנו"
והכינו לי את הצ'יפס הכי טעים שאכלתי בחיים וסלט ועוד לא זוכר
מה.
הייתי אצלם שלושה ימים, שלושה ימים שבהם התבגרתי בשלוש שנים,
כך נדמה לי. קראתי כל מיני ספרים ובאחד מהם
(אני חושב שזה היה "אורי" אבל אני לא בטוח)
הוזכר השיר "הכל ישוב אל המצולות...נרות הלילה דעכו
הידידות, האהבה, הנעורים שבאו פתע אל סופם"
רצה הגורל ובערב השבת שבה הייתי אצלם ניגנו את השיר הזה
לרדיו.
אני, אז, לא חשבתי שמדובר על מוות וראיתי בשיר הזה סמל
להתפכחות ההיא שלי, אז, אצל יפה ועזרא במצפה יריחו,
כשברחתי,
כשמצאתי בביתם, בליבם,
מקלט.

                                               

אניקה, כל הזכרונות האלה ועוד רבים אחרים עולים בי,
כשאני שוכב בזרועותייך, ונצמד אלייך, ומריח אותך, ושותק:
אבל הם העבר, אניקה, הם היו, הם רק זכרונות
את עכשיו, את העכשיו, אניקה,
את העכשיו שלי, הכאן ועכשיו שלי,
הלילה הזה, כשאני שוכב בזרועותייך ושותק
את לא יכולה לדעת מה עובר לי בראש, אבל אני בטוח שאת חשה
שמשהו תרפיוטי מתחולל בי כשאני
רק שוכב בזרועותייך, שותק איתך, מריח אותך, נצמד אלייך,
יש לך עיניים בצבע שכמותו לא ראיתי מעולם, אניקה,
ואת הכאן ועכשיו שלי,
ואני נוגה קצת אבל אני מאושר.