מוקדש לג'ימי (ארז)

אני נותן מבט.
אני ניגש.
אני אוחז בה בידי
והיא כולה חשופה אליי
מחכה שאני אטרוף אותה
מקווה שהעניין לא ייגמר מהר מדי
שאני אזכור אותה,
שאני אהנה ממנה.

אני מגיש את ידי וקוטף
קוטף את המרקם הרך והעדין שבה
בתחילה ממהר כתמיד, אולי מתוך הרגל
אך מתעקש להאט
למרות התשוקה שבי לטעום
למרות התשוקה להכניס את כולה לפה שלי בבת-אחת
ולבלוע את כל היופי העצום הזה

קשה לעכל שיש בטבע דבר כה מהמם
בהיותו כלכך טבעי וכביכל כל כך פשוט;
שהזרימה הסמיכה הזאת, יכולה להיות כלכך סקסית
והצבע הזה... לא ברור אם לבן או וורוד
או משהו ביניהם...
אך בהחלט ברור כמה הצבע הזה מושך
מושך לבוא ולשרוט מתענוג
לבוא ולטעום כל מילימטר

מקרב אותה אליי.
ונוגע.
עם קצה הלשון...
רק לשנייה.
כמה רך.
כמה מתוק.
כמה טעים.
והנה זה מגיע...

התשוקה בוערת,
אך מתעקש להאט.
ולו רק בכדי להאריך.
להעריך כל רגע,
ענוג.
והזרימה הסמיכה מגיעה אליי
והרכות מדהימה אותי
והטעם מופלא.

ובכל התהליך, עברה חצי שעה
ונשארה דקה,
לטעימה אחרונה.
מגיש את שפתיי
עוד פעם אחת
ופתאום...
כלשון מבצבצת,
כתות עסיסי...

והנה... טעימה אחרונה.
הטובה מכולן.
אך עודני נשאר
עם טעם של עוד
ואין.
לא מגיע.
נדחה כל פעם מחדש.
כאילו אין עוד מלאי במקרר.

וכך אני נשאר
לימים הקרובים
נזכר לי
בטעימה האחרונה
בנשיכה הרכה שנתתי
נשיכה - לא נשיכה
נשאר עם טעם של עוד
עד לפעם הבאה...

הכותרת המלאה והמקורית של השיר הפואטי הזה היא: "31 דקות של
יוגורט"
ויש נספח בסופו של השיר...
והרי הוא לפניכם...

דעתו של היוגורט:

"זה נפלא...   לדעת שאני מפיק תענוג ומזרים אנרגיות טובות
לעולם ברגעיי האחרונים.
וזה מאוד מחמיא לדעת, שבניגוד לכל יוגורט אחר, אשר חיי כחמש
דקות מרגע פתיחתו, אני חייתי כחצי שעה ויותר... ושאחייה לנצח
בזיכרונו של האדם שאכל אותי...
אך למה לכל הרוחות הוא היה חייב לפנות אליי בלשון נקבה?!?"

אשמח לקבל מכם דעה...   מה אתם אומרים, הפיסוק מיותר?   : )