כשאני חושבת על זה, פעם הייתי רק נכנסת לדיכאון בגללך. זה
מוזר אפילו לחשוב על זה עכשיו, כי עכשיו אתה הסיבה האחרונה
שלי להכנס לדיכאון. זה מצחיק אותי לחשוב שכל פעם שהיית מחבק
אותי או מנשק אותי אז הייתי רצה לספר לחברה הכי טובה שלי על
זה. אבל עכשיו את כל הדברים האלה אתה עושה כמעט כל הזמן. זה
עדיין עושה לי משהו, אבל התרגלתי. רק להרגיש את זרועתייך סביבי
ולדעת שאכפת לך ממני כבר עושה את הכל. זה משהו שלא חשבתי שאני
אקבל ממך.
הייתי יכולה רק להסתפק ביד שלך שנוגעת בשיער שלי כאשר אני
עצובה. ובעצם פעם הייתי עצובה בגללך. והאמתי, הייתי עצובה
כדי להרגיש את המגע שלך בי. כי כשאני לא עצובה אתה לא עושה את
זה. אבל עכשיו זה שונה. אני מקבלת חיבוק כשאתה מתגעגע אליי
או סתם כי בא לך לא רק שאני עצובה: משהו שקורה עכשיו לא בגללך,
אלא רק כשיש לי בלאגן במשפחה או בעיות בלימודים. אתה מלטף לי
את השיער או את הפנים כאשר אני מצליחה לעלות חיוך על פנייך או
להצחיק אותך.
פעם שהייתי עצובה ידעתי שרק להתקשר אלייך כבר אני הרגיש יותר
טוב. היית מקשקש לי בטלפון, מספר לי סיפורים ומצחיק אותי.
עכשיו שאתה כבר מכיר אותי יותר טוב אתה מעדיף לשתוק ולפעמיים
מנסה גם להרגיע אותי. אבל זה עדיין שווה את זה. כי רק לשמוע את
הקול שלך, כבר עושה לי הרגשה טובה יותר.

בעצם, כל מה שאני מנסה להגיד זה: תודה. תודה שאתה פשוט פה.
תודה שאתה פשוט אתה. אני יודעת שאני אומרת לך את זה המון.
ואתה תמיד שואל: על מה?! (טיפש). אבל בדרך כלל שאני אומרת לך
את זה, זה בטלפון, אז אני לא יכולה לחבק אותך, אז אני אומרת לך
תודה, ואתה לא מבין מה אני רוצה מהחיים שלך. אז בפעם הבאה פשוט
תדע, שמה שאני מנסה להגיד זה שאני אוהבת אותך, אולי לא כמו
שאתה אוהב אותי אבל...

תודה.