אתה! אפילו כשכל כך טוב לי בחיים.
אפילו שאני בתקופה מאושרת! יש לי כל מה שאי פעם רציתי (טפו טפו
טפו) אתה נכנס לי שוב לחיים! בא והורס לי הכל!
עד שהתנתקתי... ניתוק מוחלט, חודשיים כבר שלא דיברנו, שלא
נפגשנו, מאז היומולדת שלי... אני זוכרת טוב מאוד את היום הזה.
שלחת לי הודעה "את לא יודעת כמה הייתי רוצה להיות איתך עכשיו"
ו(כמובן) שישר רצתי כמו מטומטמת להיפגש איתך.
ניפגשנו, כמעט ולא דיברנו. רק ישבנו ככה מחובקים ובכיתי לך על
הכתף
ככה- ידידים.
מה רע? לא היה רע בכלל.
אתה לא מבין אותי, אני רוצה אותך בכל דרך, אם לא בתור אהבה אז
בתור ידיד, אתה כ"כ חשוב לי- רק שאני לא חשובה כ"כ לך,
כניראה.

ועכשיו, כשיש לי את לידור, אתה יודע כמה כיף לי איתו? כמה אני
מאושרת... ניפגשנו במסיבה ונידלקנו אחד על השני, כן כן אתה לא
אהבת מסיבות
עכשיו- אני חורשת על המסיבות האלו.
לידור כ"כ חמוד, מתוק מה שלא תרצה. אנחנו ממש מסתדרים, לא לא
אנחנו לא חברים. לא בקטע של רצינות- סתם נהנים יחד
אצלך- הכל היה רציני, אולי רציני מידי.

אני באמת מאושרת (ואולי אני לא באמת, אלא רק מנסה לשכנע את
עצמי?!) אבל, אני באמת פחות חושבת עליך, פחות בוכה בגללך, פחות
מתגעגע אליך- כניראה.

הנה! הנה! אני מצליחה להשתחרר ממך! מפסיקה לחשוב עליך, מפסיקה
להתגעגע- ואתה שוב נכנס לי לחיים, נכנס לי ללב.
והכל חוזר הכל. ואני שוב, לא יודעת מה לעשות עם עצמי, מנסה
להפסיק מנסה להשתחרר ממך.
אני לא מצליחה! אתה יודע מה אני שונאת אותך! כל כך שונאת!

לפעמים אני חושבת, אם באמת הרגשת אליי משהו אמיתי, אם באמת
חשבת שאני יפה... אם אתה חושב עליי גם לפעמים, אם אתה מתגעגע.
אבל אני בחיים לא אדע, אתה אדיש, תמיד היית כזה.
אפילו כשבכיתי לך- היית אדיש
אפילו כשנפרדנו, היית אדיש.
איך אתה יכול להיות כזה אדיש?! איך?!
אני שונאת אותך! שונאת!
תפסיק להיות כל כך... כל כך אתה.
תפסיק לשרוץ לי במחשבות שעות על גבי שעות, תפסיק לגרום לי
להתגעגע, תפסיק לאלץ אותי לא לישון בלילה ולחשוב עליך, לכתוב
עליך, לכתוב לך...
לכתוב לך מכתבים שבחיים לא תקרא- שבחיים לא תדע שהם קיימים.
אני שונאת אותך! שונאת!







הנה אני הולכת לשלוח לך הודעה... בלי לצפות שתענה לי.