זו עיר הבירה  של המדינה שלי.
כך לימדו אותי עוד מהגן.
תלו שם תמונות של כיפת הזהב ושל הכותל המערבי, סיפרו לנו שאלו
מקומות קדושים ליהודים.
ולא רק לנו, גם למוסלמים ולנוצרים.
"אם אשכחך ירושליים תשכח ימיני" לימדו אותנו את המשפט.
שמעתי גם את סיפורי הגבורה של 67',אודות הצנחנים ששחררו את
ירושליים המזרחית וכמובן את הכותל המערבי.
בתודעה שלי זה תמיד היה חרוט. ירושליים - עיר הבירה הנצחית של
ישראל.
אבל איפה שהוא,משהו התפספס באמצע. פתאום שמעתי על אוטובוסים
שמתפוצצים שם. שנים אחר כך גם מסעדות התעופפו באוויר.
הפחד והזוועות גרמו לי לפחד להיכנס לעיר הבירה של מדינתי,גרמו
לי לשנוא את העיר הזו.
כן,גרמו לי לשנוא את עיר הבירה של המדינה שלי. האסוציאציה
המיידית שלי לשם ירושלים היתה פיגועים,פחד ומוות.
פחדתי ולא רציתי להיות שם לעולם. אם רציתי לצאת מהיישוב-נוסעים
לתל אביב! שהפכה במובן מסויים,ולא רק בשבילי, לעיר הבירה.
בירושליים עצמה ביקרתי בחיי פעמים כה מועטות, שניתן למנות אותן
על שתי ידיים.
במשך שנים רבות כמו התכחשתי לקיומה של העיר. היתה בשבילי רק
מושג שקוראים ושומעים עליו, לא משהו מוחשי, ויזואלי, בסך הכל
מושג שקיים בתודעה. עיר הבירה-ביטוי שלא אמר לי יותר מזה.
כמובן שבבית הספר לא הגיע שום שלב שבו העמיקו את הידע שלנו על
העיר,לא בהסטוריה ולא בתנ"ך.
היום,היום אני רוצה לתקן את החטא הזה. אני רוצה לחזור לירושלים
ולמקומות הקדושים,ולפני שלא יהיו בידינו,להיכנס לעיר הבירה
הנצחית של ישראל ושל העם היהודי ולהתפלל בה.
האם יסולח לי החטא? לא אדע
אבל דבר אחד אני יודעת - לא אשכחך ירושלים, לא אשכחך יותר.