אחרי שהשוטרים לקחו את אחיך נשארת לבדך בבית הקטן והרגשת
ריקנות פתאומית. אפילו בדידות אמיתית. זה לא שהחיים שלך היו
עשירים ומלאים קודם. למעשה, הקשר היחיד בינך ובין חיים עשירים
ומלאים היה החיים של אחיך שהיית חי דרכו. היית רואה אותו מתקדם
בחיים, מצליח בלימודים, עושה קריירה, יוצא עם בחורות, עובר
מערכות יחסים ארוכות אפילו. הוא היה מדבר איתך על הכל. זה לא
שהיה לך מה לתרום כי ניסיון חיים היה ממך והלאה. אבל הוא ידע
שזה חשוב לך והיה לו נוח לדבר אליך, כמו לכותל מאוד אישי.
לפעמים הוא היה דואג לך שלא תפספס חוויה משמעותית. הוא לקח
אותך לטקס סיום בית ספר ואפילו שבצבא לא גייסו אותך הוא נתן לך
ללבוש את המדים שלו. הוא אפילו סידר לך בחורות כל כמה זמן. אבל
החיים שלו היו הדבר האמיתי בשבילך והיית דואג שהחיים שלו יהיו
על המסלול הנכון. היית מבשל, מנקה, מסדר את הבית, מתקן פה ושם,
משלם חשבונות.

יום אחד, בעיצומו של ריב עם חברתו האחרונה, הוא הרג אותה. אתה
ראית את זה קורה. כרגיל הוא היה נותן לך להציץ בזמן שהוא היה
מזיין. הוא אפילו טען באוזנך פעם שהוא מרגיש בטוח יותר כשאתה
מסתכל. הבחורות שאיתו היו מאשרות את זה שלא במודע, כשהיו
אומרות שעדיף להן לבוא אליו כי הן מקבלות יותר ככה. ואז הוא
הרג את נילי או מילי או איך שלא קראו לה. זה היה התקף של זעם.
היא אמרה לו משהו, לא הבנת מה זה היה אפילו. זה היה באמצע ריב
והורידים שלו בלטו כבר קודם החוצה מרוב הכעס ונורא דאגת לו.
פתאום הוא לקח איזה פיסלון קטן שהיה מונח על יד המיטה וזרק
עליה. הפיסלון פגע לה בראש והיא נפלה ומתה. עזרת לו לקבור אותה
בגינה. שרפתם את הבגדים שלה. ניקיתם את כל המקום. אבל השוטרים
כל הזמן באו ושאלו עוד ועוד שאלות, אפילו אותך. באחת החקירות
אמרו לו שהם יודעים שהוא לא עשה כלום והם חושדים בך. אז הוא
הודה וגמר את הסיפור. כאב לך כששמעת את זה. ניסית לומר לשוטרים
שזה לא ככה וזאת באמת אשמתך כי ידעת שבלעדיו אין לך מה לעשות
בחיים. אבל הוא הודה. הוא לא רצה שתהיה מעורב, הוא אמר לך
שבכלא יהרגו אותך, אז הוא סיפר שהוא הרג אותה באיזה חוף ים
וניסר אותה לחתיכות והדגים בטח אכלו את מה שנשאר.

בהתחלה היה לך ריק. אחר כך נהיה עוד יותר ריק. ניקית את הבית
אבל לא היה מי שיבלגן אותו. שילמת חשבונות אבל לא היה מי
שיבזבז אותם. עשית כביסה אבל לא היה מי שילבש את הבגדים, אפילו
שגיהצת אותם מאוד יפה. ניסית לטפס על הקירות אבל זה לא הצליח.
בסופו של דבר מצאת את עצמך בוהה בתקרה במשך כמה שעות. ואז היא
הופיעה.

"שלום" היא אמרה. "אני נורא מצטערת אבל שכחתי את השם שלך". "גם
אני מצטער אבל אף לא זכרתי אם קוראים לך מילי או נילי". "נילי"
היא אמרה. "מה את רוצה, נילי?". "אני רוצה שתוציא אותי מהגינה
שלך. יש בעיה בשמים. מסתבר שצריך לקבור אותי כמו שצריך אחרת
אני לא יכולה להמשיך הלאה". "זאת בעיה, נילי. אם אני אוציא
אותך אז ישימו אותי בכלא וזה גם יהרוס את הגינה. מאז שקברנו
אותך הפרחים צומחים גם הרבה יותר יפה וחבל להרוס כזאת פריחה.
אולי תשכנעי אותם למעלה שייתנו לך גם ככה". "ניסיתי. הם רק
אמרו שזה מאוד לא בסדר שאני תקועה כאן ושאני אנסה להסביר לך
שהם לא רואים את זה בעין יפה". "למה הם לא אומרים את זה לבד?".
"הם עסוקים קצת כרגע. אז אני מנסה לקצר הליכים". "ולמה הם לא
עושים את זה בעצמם". "הם אומרים שהם רוצים שאתה תעשה את זה".
"אוקי" אמרת והמשכת לבהות בתקרה. היא התיישבה על הכורסה וחיכתה
כמה זמן. אחר כך היא נעלמה.

נהיית צמא. השכיבה על הרצפה היא עניין מצמיא, מסתבר. ניגשת אל
הברז ופתחת אותו. זרם של מים חומים יצא. נזכרת שפעם הייתה
הפסקת מים ארוכה ואחריה יצאו מים דלוחים כמה זמן. הנחת שזה מצב
דומה וחיכית מספר דקות שהמים החומים יפסיקו לצאת. אבל העניין
רק החמיר. במקום לצאת בשיעול, כמו שמים דלוחים אמורים להרעיש,
הם זרמו בקצב בריא ומלבד סמיכות מסוימת נראו כאילו שהם מה
שאמור לצאת מהברז במקום המים השקופים הרגילים. ניגשת אל הכיור
שבשרותים והתופעה הייתה דומה. ככה גם במערכות ההשקיה. מכיוון
שהיית צמא, ניסית לטעום את המים. הם היו קצת דביקים אבל ניתנים
לשתיה. לא כמו מי החלודה החמצמצים שניסית לטעום בפעם הקודמת
שמשהו כזה קרה. הרתחת אותם ליתר ביטחון. שקלת אם לפנות
לאינסטלטור. היה אינסטלטור שאחיך הזמין פעם כדי להתקין ברזים
חדשים בגינה. ניגשת למכולת השכונתית כדי לקנות מים מינרלים
קודם, כדי שיהיה לך במה לכבד אותו אם הוא יהיה צמא. אחר כך
התקשרת אליו. הוא סירב לבוא. אמר משהו על זה שאחיך רוצח. לא
התווכחת איתו. שאלת אותו אם הוא יכול להמליץ על אינסטלטור אחר
שמוכן לתקן מים בבית שגר בו רוצח. הוא נתן לך טלפון של מתחרה
שלו. התקשרת למתחרה. הוא נשמע מאוד מעוניין בתקלה. הוא אמר
שזאת פעם ראשונה שהוא שומע על משהו כזה ואולי זאת בעיה שכונתית
והוא יוכל לעשות כסף גדול. אחר כך אמרת לו איך קוראים לך והוא
שאל אם אתה קשור לזה שרצח את חברה שלו וניסר אותה והאכיל אותה
לדגים שכל העיתונים מדברים עליו. אמרת שאתה אחיו וגרתם באותו
בית כל החיים שלכם וכאן יש את התקלה. הוא ניתק.

הלכת אל השכנים. הם לא ענו לדלת למרות שידעת שהם בבית. הם גם
ככה תמיד התחמקו מלדבר איתך ורק דיברו עם אחיך. הם גם לא היו
מרשים לילדים שלהם לשחק בגינה אף פעם אם אתה היית יוצא לגינה
שלך. הפעלת להם את הממטרות. ראית שהמים שלהם רגילים. חזרת
לביתך ועשית מקלחת במים החומים. כשראית שהם לא משאירים לכלוך
אחריהם, עשית אמבטיה.

אחרי יומיים נגמרו המים החומים. בהית בכוס הקפה שהכנת לעצמך
לארוחת בוקר. התרגלת כבר לטעם הסמיך יותר. "שלום. זאת שוב אני"
אמרה נילי שהופיעה פתאום. "עדיין לא אמרת לי איך קוראים לך".
"שלום נילי" אמרת לה. "ויתרו לך כבר למעלה ?". "לא. הם אמרו
שהם ידאגו לי אבל אין להם זמן ומשאבים כל כך. יש יותר מדי מתים
בזמן האחרון והם נורא עסוקים". "טוב. את רוצה להישאר כאן
בינתיים ?". "לא במיוחד. שם יותר יפה, אפילו בחדר ההמתנה ויש
אנשים שאני יכולה לדבר איתם, למרות שרובם זקנים ואף אחד לא
נשאר שם יותר מדי זמן. אולי תחפור אותי החוצה ?". "אני לא חושב
שאני מוכן לזה עדיין. אולי בחורף כשהפרחים ינבלו. את יכולה
להישאר כאן אבל. יש כאן הרבה מקום פנוי ויהיה לי עם מי לדבר".
"אין לך עם מי לדבר ? אתה כל היום כאן לבד ?". "כן. היה לי את
אחי לדבר איתו אבל הוא עכשיו לא כאן ואני לא יודע מתי הוא
יחזור". "אף פעם לא היו לך חברים ?". "היו חברים של אחי והייתי
הולך איתם לפעמים". "ומה עם בחורות ? לא הייתה לך חברה ?".
"היו כמה חברות של אחי שלא הייתה להן בעיה גם לשכב איתי אם הוא
ביקש". "אולי תנסה להכיר מישהי? ראיתי איך אתה מטפל יפה באחיך.
הכרתי הרבה בחורות שהיו מתות לחבר כמוך". "את יכולה להכיר לי
מישהי?". "קצת קשה לי במצבי. אבל אני יודעת שאתה יכול להכיר
דרך האינטרנט. יש איזה אתר שעושה היכרויות".

נילי הראתה לך איך להירשם לאתר ההיכרויות. היא אמרה גם שזה
יותר כדאי כי זה אמור לאפשר לחרדה שאולי יש לך מיצירת תקשורת
עם אנשים ובעיקר עם נשים להתבטל כי הן פונות אליך. כתבת את כל
הפרטים שלך. שאלת את נילי מה לכתוב שאתה מחפש בבחורה. היא אמרה
שהיא מאוד אהבה שפעם מישהו כתב שהוא מחפש נסיכה אמיתית ושהוא
יתייחס אליה כמו לנסיכה. היא אפילו נתנה לו בפגישה הראשונה אבל
כלום לא יצא מזה. אז כתבת את זה. רצית לשאול אותה אם להוסיף
עוד משהו אבל היא נעלמה שוב. בהית במשך כמה זמן בתמונות של
בחורות לא מוכרות, קראת את מה שהיה להן לומר אבל פחדת לפנות
לאחת מהן. עברת תמונה אחר תמונה, עמוד אחר עמוד, פירוט אחר
פירוט, אילתיות וחיפאיות, באר-שבעיות וירושלמיות, כפר-סבאיות
ופרדס-חנאיות. פתאום אחת מהן פנתה אליך. ללא תמונה. היה כתוב
אצלה שהיא נסיכה שרק מחכה שהנסיך שלה ימצא אותה. זה נראה לך
מתאים אז נתת לבחורה הזאת את מספר הטלפון. הטלפון צלצל לראשונה
מאז שאחיך עזב. ענית. היא קירקרה מהצד השני של הקו את שמה.
נפגשתם. היא הייתה רכה ורעשנית בשמלה ירוקה שלא הסתירה צורת
גוף בלתי מוגדרת, לא כמו מצעד הבחורות המרשימות שעברו אצל
אחיך. היא ישר נמרחה עליך והיא הרגישה מאוד דביקה. היא גם
הייתה רירית מדי. לא התקשרת אליה בחזרה אחר כך. לא ענית
לטלפונים שלה. לא ענית לשום טלפון במשך יומיים כי ידעת שזאת רק
היא שמתקשרת. בסוף הטלפונים הפסיקו. ניגשת שוב אל המחשב. חיכו
שם הודעות מנשים אחרות. יצאת כל יום עם אישה אחרת. גם הן נכשלו
במבחן הצורה, גם הן קירקרו את דרכן דרך פגישות חסרות שחר, גם
הן ריירו מדי בסופן ושוב היית מתעלם מצלצולי הטלפון למשך ימים
שלמים. היו שתיים שאפילו דפקו בדלת הבית שלך וצעקו שתיתן להן
להיכנס. ברחת לתוך הארון והתחבאת בו. בסוף הפסקת להיכנס לאותו
אתר.


נילי הופיעה שוב. "מה קרה ?" היא שאלה. "לא הצלחת למצוא חברה
?". "לא. ומה איתך ?". "הם עדיין אומרים לי שהם יטפלו בזה אבל
אני עדיין תקועה בחדר ההמתנה. אני לבד שם לפעמים הרבה זמן כי
יש אנשים מארצות אחרות והם לא מדברים איתי. היו שם כאלה שקראו
לי גם בשמות כמו יהודיה מלוכלכת או זונה. הזקנים בעיקר קוראים
לי זונה אחרי שהם שומעים שחבר שלי הרג אותי. הם אומרים שאם היה
לי בעל שהיה הורג אותי זה משהו אחר. נראה לי שככה גם חושבים
עלי המלאכים. הם לא מתאמצים יותר מדי אפילו שהם אומרים שיהיה
בסדר והם דואגים כבר למשהו". "אז אולי תישארי כאן בינתיים. ריק
לי כאן ואין לי במי לטפל. אני יכול לגהץ לך בגדים ולשלם לך
חשבונות". "אני לא יודעת. תמיד הלחצת אותי יותר מדי. לא נעים
לי לומר לך אבל תמיד פחדתי להישאר איתך לבד בדירה. בסוף אתה לא
היית מי שהייתי צריכה לפחד ממנו. מוזר, נכון ?". "אם את אומרת.
אני לא חושב שיש מה לפחד מאחי. אני מתגעגע אליו מאוד". "אז
אולי תוציא את הגופה שלי. אם ייקחו אותך לכלא כמו שאמרת אז
תוכל להיות עם אחיך". "אחי אמר שהוא לא רוצה שאני אהיה בכלא.
אני דווקא הייתי מוכן. אבל הוא זה שקובע. את רוצה להישאר כאן ?
אני צריך לטפל במישהו עד שהוא יחזור". "אולי תביא בעל חיים ואז
לא תהיה כל כך לבד. בעלי חיים נותנים הרבה אהבה ורק צריכים
שיטפלו בהם".

חשבת על הרעיון. כשהייתם קטנים וההורים שלכם עדיין היו בחיים
היה לאחיך כלב ואם היית בסדר היו נותנים לך ללטף אותו רק שהוא
היה מנסה לנשוך אותך כל הזמן. לשכנים גם היה חתול אבל בכל פעם
שהתקרבת אליו הם היו רצים החוצה בצעקות, תופסים אותו ולוקחים
אותו אליהם הביתה. ניגשת לבית המרקחת והם הפנו אותך לחנות
חיות. המוכרת ניסתה לשכנע אותך לקנות דגים. היא אמרה שאתה נראה
לה טיפוס של דגים. מוכר אחר טען שאתה טיפוס של אוגרים. הרעיון
של חיה כלואה החליא אותך. והכלב שהיה בחנות ניסה לנשוך אותך.
בחרת בחתול. אהבת תמיד את העצמאות של החיה הזאת. הם טענו שאזלו
להם החתולים וזה שיש להם הוא רק לתצוגה אבל יש שפן במחיר מבצע.
יצאת מהחנות והלכת אל מגרש החניה. נכנסת למכונית ונסעת לשכונות
העשירות יותר של העיר. באחד הרחובות עטורי הוילות ראית חתול
צועד לתומו. פתחת את הדלת של המכונית ואספת אותו. הוא לא
התנגד. הוא בילה אצלך זמן מה ברחרוח בלתי פוסק של המיטה שלך,
התחכך בה והתגלגל עליה קצת. בסוף הוא נרדם עליה. אחרי שעתיים
הוא התעורר וביקש לצאת. הסעת אותו בחזרה למקום בו מצאת אותו.
כששבת לביתך הרגשת עייפות ונשכבת על המיטה. הרגשת פתאום דברים
מטיילים עליך. גילית יצורים קטנים קופצים מהמזרון אליך ובחזרה.
פרעושים. ניסית להתעלם מקיומם אבל הם גילו בך עניין. אחרי שעות
של עקיצות בלתי פוסקות שהפכו ללילה נטול שינה לקחת כרית ושמיכה
והלכת לישון על הדשא אחרי שריססת אל כל החדר ושפשפת את המזרון
בחומץ. גם בדשא עדיין הרגשת את מגעם, קופץ לו מיד אל יד ודוקר
אותך דקירות עקרות, לא העקיצות הבשרניות של הפשפש או יניקות
הכינה. סתם דקירות עקרות שנעלמות להן. כשהגיע הבוקר העירה אותך
השמש, התקלחת מקלחת ארוכה מהרגיל ואחריה השרית את עצמך באמבטיה
רותחת. בדקת את המיטה. הפרעושים לא היו שם יותר.

נילי חזרה לעומת זאת. "אני ממש עייפה. אתה יודע ?" היא אמרה.
"אולי תחפור סוף-סוף את הגופה שלי. אתה יכול סתם לזרוק אותה
באיזה מקום. אף אחד לא יידע". "אני עייף מדי" אמרת. "וחוץ מזה,
אני מתגעגע כבר לביקורים שלך". "בבקשה" היא ירדה על ברכיה. "אם
הייתי יכולה לעשות משהו הייתי עושה הכל. ושם למעלה, הם כועסים
עליך. אני בטוחה בזה. אני כל כך מנדנדת להם כל הזמן והם כועסים
עליך בגלל שאתה לא חופר את הגופה שלי ונותן לי להמשיך הלאה והם
צריכים לשמוע את הנדנודים שלי כל הזמן. הם אלה ששולחים אותי
בחזרה. אני מבחינתי הייתי יכולה להישאר שם בינתיים אפילו שאף
אחד לא מוכן לדבר איתי יותר. אפילו אמרו למתים שעוברים שם
להפסיק לקלל אותי". "נילי, אני עייף. אולי תחכי לבוקר ואז אני
אכין לך משהו שאת יכולה לאכול ותספרי לי כל מיני דברים על איך
זה למעלה. את אפילו יכולה לנדנד לי. זה לא יפריע לי כמו שזה
מפריע להם ואני תמיד אדבר אלייך בחזרה ואני לא אקרא לך בשמות
לא יפים". היא עשתה פרצוף כועס והלכה.

ישנת מספר שעות לא ברור. התעוררת לפתע בגלל רעש במטבח. ראית שם
קנגורו מחריב את הכיסאות המרופדים ורסיסי כורסאות מפוזרים על
הרצפה. "מה זה צריך להיות ?" שאלת. "שלום" הוא אמר. "אתה תסלח
לי אם אני לבד ולא בדיוק חיית טרף נכון ? היה קצת חוסר
מוטיבציה לשלוח אריות וזאבים. אני מקווה שאתה לא תיפגע אבל הם
אמרו שאתה לא שווה כל כך את ההשקעה". "זה בסדר. ההורים שלי גם
היו תמיד אומרים את זה. אבל אני לא מבין. מה אתה אמור להיות
?". הוא התיישר על רגליו האחוריות בגאווה והושיט רגל קדמית אחת
לעברי. "נעים מאוד. אני ערוב".