היא פשוט הלכה. לא היה אכפת לה לאן. הטרמפ הראשון שהיא תופסת -
היא פשוט תיסע אתו לאן שהוא נוסע. אפילו לשטחים. העיקר לצאת
משם. לברוח. להעלם. לקצת אפילו.
תוך דקות ספורות היא תפסה טרמפ עם איזה אחד עם ראסטות
בלונדיניות ארוכות ופיאט אונו לבנה מקרטעת שנראה נורא נחמד.
הוא נסע לחיפה. וממש לא היה אכפת לו שהיא תצטרף אליו לכל
הנסיעה, הוא אפילו די שמח שהיא תארח לו לחברה.
"בת כמה את?" הוא שאל אחרי כמה דקות של דממה "15" היא השיבה
בשקט "וכבר תופסת טרמפים מנתניה עד חיפה?" הוא התפלא. היא משכה
בכתפיה. הוא פתח חבילה של מרלבורו אדום ומצית ולקח לעצמו
סיגריה. "רוצה?" הוא שאל. היא לקחה סיגריה בהיסוס. "תשמעי, אני
לא רוצה להטיף לך מוסר או משהו... אני לא אוהב את השטויות
האלה, אבל רק תיזהרי עם הטרמפים שלך, באמת שזה מסוכן, במיוחד
כשאת בחורה אז הסיכון יותר גבוה וכל זה" היא חייכה. היא שאלה
אותו בן כמה הוא והוא ענה לה שהוא בן 24 "ואתה עובד?" המשיכה
לשאול "אני לא בדיוק עובד... עובד כשיש עבודה את יודעת..." הוא
חייך אליה והיא חייכה אליו חזרה. לא שהיא הבינה את מה שהוא אמר
אבל היא לא המשיכה לשאול מתוך נימוס. אחרי הכל היא בעצמה שנאה
שלא מכבדים את הפרטיות שלה.
הם עשו הפסקה באיזו תחנת דלק למלא דלק, ולקנות סיגריות ואוכל.
"לשלם עלייך?" הוא שאל והיא נדה בראשה לשלילה והוציאה את הארנק
מהתיק שלה. לא היה לה הרבה כסף אבל זה לא משנה כי הייתה לה
תוכנית. "את רוצה שאני אשלם חצי אולי? רק קצת?" היא חייכה
ואמרה שלא יזיק. הוא היה נורא נחמד, הראסטפארי הזה.
כשהם הגיעו לחיפה הוא שאל אותה איפה היא רוצה שהוא יעצור לה.
"אני חושבת שאני ארד במרכז הכרמל" היא ענתה בהיסוס  "את בטוחה?
אפשר לשאול אותך לאן את הולכת?" הוא ענה. הוא אפילו דאג לה.
היא השפילה את מבטה ואמרה לו שהיא נוסעת לחברה. הוא הסתכל עליה
במבט בוחן ואמר "את ישנה אצלה? את חוזרת הביתה? או שאת צריכה
מקום לישון בו?" היא נורא פחדה. אמנם היא נסעה אתו עד חיפה והם
דיברו על הרבה דברים בדרך ובאמת היה לה נחמד אתו, וגם לו היה
נחמד אתה אבל עם כל הכבוד רק היום הם הכירו והוא גדול ממנה ב-
9 שנים. היא חשבה כמה דקות ובסוף אמרה לו שהיא לא צריכה מקום
לישון, שהיא ישנה אצל החברה. "בכל אופן, קחי את המספר שלי,
ילדה, תתקשרי אליי אם תצטרכי משהו" הוא רשם לה את המספר על
הזרוע והיא הודתה לו והלכה. היא הסתובבה ברחובות. סתם הסתובבה.
אפילו לא ידעה מה היא הולכת לעשות. היה לה מישהו אחד שהיא
מכירה מחיפה. מישהי שהיא פגשה כמה פעמים, לא חבר טוב או משהו
כזה, סתם ידיד שנחמד לדבר ולהסתובב אתו מדי פעם.
אחרי שעה של הליכה מייגעת ללא מטרה, עישון מאסיבי ודילמות היא
החליטה להתקשר אליו.
הם דיברו וקבעו להיפגש באיזה מקום שהיא לא זכרה את השם שלו אבל
את ההסבר שלו איך להגיע לשם היא כן זכרה. היא פגשה אותו שם
והוא נתן לה חיבוק ענקי. כאילו שהם חברים מהתיכון שנפגשו
בפגישת מחזור אחרי 15 שנה. היא נורא שמחה לראות מישהו מוכר בכל
המקום הלא מוכר הזה. "את יודעת... אפילו התגעגעתי אלייך" הוא
אמר לה כשהם היו בדרך למגרש כדי לפגוש כמה חברים שלו. היא
צחקה.
איתי היה ילד יפה, בן 15 וחצי, עם שיער שחור ועיניים כחולות,
הוא היה סקייטר והיה תלמיד ממש טוב.  ההורים שלו הרשו לו כמעט
הכל. "את רוצה לישון אצלי?" איתי שאל "לא יודעת, נראה בערב"
היא ענתה. במגרש הם פגשו את אבי, מוטי ובועז. הם היו יותר
גדולים ופחות נחמדים מאיתי. למרות שאליה הם היו די נחמדים, אבל
היא ראתה איך הם התנהגו לאנשים אחרים, והיא ידעה שאליה הם
מתייחסים יפה כי היא כוסית והם חושבים שהם יקבלו ממנה מציצה או
משהו. אבל הם לא קיבלו.
הם לא עשו הרבה במגרש. רק ישבו, שתו בירות, עישנו, קיללו את כל
העולם, אישתו ואחותו, ומדי פעם הם סתם דיברו על כוסיות. היא לא
הבינה מה איתי עושה אם החבורה האינפנטילית הזאת, כל כך לא
התאים לו.
הם היו במגרש שעתיים בערך, ואחר כך, כשאבי ומוטי היו שיכורים
לגמרי ובועז היה שתוי קמעה הם הלכו הביתה. השעה הייתה 2
בצהרים, ואיתי הציע לה לבוא לאכול אצלו. היא היססה קצת אבל
הסכימה בסוף.
אחרי האוכל הם התיישבו על המחשב. איתי רצה לראות סרט סקייט
שהוא הוריד בבוקר ולצאת לנסוע והיא לא כל כך התלהבה מהעניין,
אבל מה כבר היא תעשה. גם ככה לא היה לה משהו יותר טוב לעשות.
באמצע הסרט הוא הפסיק כי הוא שם לב שהיא לא מתעניינת, שהיא
משתעממת. הם התחילו להתקשר לאנשים ולעבוד עליהם בטלפון. איתי
היה עושה את זה כל הזמן, בגלל זה היה לו מלאי של טלפונים שהוא
תלש ממודעות כדי להתקשר אליהם. הם נורא נהנו מהשטויות האלה. ב-
4 בערך הם יצאו. "נו, החלטת כבר אם את נשארת?" שאל אותה איתי
"אני לא יודעת... אתה בטוח שזה בסדר?" איתי חייך אליה "בטח!
בטח שזה בסדר!" היא חייכה חיוך עקום והודתה לו. הם פגשו את
עומר ורועי בדרך. עומר ורועי דווקא כן היו נחמדים, ולא בגלל
שהיא כוסית, למרות שהם לא היו מתנגדים למציצה. אבל גם הם לא
קיבלו. היה לה די נחמד אתם. היא סיפרה להם את הסיפור שלה פחות
או יותר והם אפילו נתנו לה את הטלפונים שלהם כדי שאם היא תצטרך
מקום לישון בו או סתם להעביר את הזמן יהיה לה למי לפנות. "יש
לך מספיק כסף?" שאל אותה רועי. "אין לי מספיק, אבל אין לי בעיה
להשיג, אני כבר מאורגנת עם העניין הזה" היא ענתה "בטוחה?" רועי
שאל ועיקם את פרצופו "מאה אחוז, אל תדאג" היא חייכה אליו חיוך
עדין.
ב- 9 בלילה הם חזרו הביתה וקבעו להיפגש כולם באיזה גן ליד הבית
של עומר ב- 12. לה לא היה אכפת, כי גם ככה לא היה לה משהו יותר
טוב לעשות. היא ואיתי חזרו הביתה, התקלחו, אכלו, ודיברו המון.
ב- 12 וחצי איתי לקח כסף מההורים שלו והם יצאו לכיוון הגן
ההוא. היא נורא התפלאה שהיא נותנת כזה אמון באנשים כל כך
בקלות. "תמיד הם מאחרים בחצי שעה לפחות" איתי אמר כשכמעט הגיעו
"אני בספק אם הם כבר שם". אבל הם היו שם. רועי החזיק סיגריה
ביד ועומר שתה קולה. "מה דפקת לי קולה פה באמצע החיים?!" איתי
צחק. עומר התחיל לצחוק גם והקולה השפריצה לו מפה ומהאף. ואז
רועי התחיל לצחוק והוא נחנק מהסיגריה והתחיל להשתעל ולהאדים
וגם היא התחילה לצחוק מכל הקנון הזה. ב- 1 הגיעו 4 בנות לגן,
די פרחות, אבל זה לא הפריע לה כי גם ככה לא היה לה משהו יותר
טוב לעשות. הבנות ההן ישבו אתם עד 3 בערך, עומר ורועי התמזמזו
אתם כל הזמן ורק איתי לא עזב אותה בשביל הפרחות ההן והוא ישב
אתה וחיבק אותה כל הלילה. וזה היה לה נעים. ב- 3 כולם התפצלו
לבתים.
בלילה, אחרי שאיתי כבר נרדם, היא לא הצליחה להירדם, היא בכתה
בשקט. בכי כזה מהאלה שיורדות דמעות ואתה מרגיש את הגוש הזה
בגרון אבל לא בוכה, לא מוציא קול. כזה בכי. היא התגעגעה, היא
פחדה, ואמנם היא התכוונה שה"מסע" הזה שלה יארך לפחות שבועיים
אבל היא החליטה שאת ה"מסע" הזה היא שומרת לפעם אחרת ושמחר
בבוקר היא תופסת טרמפים בחזרה לנתניה. בחזרה הביתה. היא
התאכזבה מעצמה שלא החזיקה מעמד, אבל היא לא התחרטה.
היא קמה ב- 10 בבוקר בלי להעיר את איתי, היא פשטה את הבוקסר
והסווטשירט שאיתי נתן לה כדי שיהיה לה עם מה לישון, קיפלה אותם
יפה ושמה על השולחן. היא סידרה את התיק שלה, בדקה כמה כסף יש
לה, ואם היא לא שכחה שום דבר. היא כתבה מכתב לאיתי שהיה כתוב
בו כמה שהיה לה כיף, ושבאמת באמת היא נהנתה. היא כתבה שהיא
תבוא לבקר, ושגם הוא יבוא לבקר אותה. היא הודתה לו ובסוף המכתב
חתמה וכתבה מתחת לחתימה את המספר שלה. היא קיפלה את המכתב יפה,
כמו שרק היא יודעת לקפל, ושמה אותו על הכרית שלה. היא נעלה
נעליים ויצאה מהחדר. לא היה אף אחד בבית. זה היה מצוין. היא
התכוונה לצאת כשפתאום איתי יצא מהחדר וצעק לה שתחכה. היא אמרה
לו שהנסיעה ארוכה והיא רוצה כבר להיות בבית. "חכי, לפחות אני
אתן לך כסף לאוטובוס או רכבת, אני אעזור לך קצת" הוא התחנן
"עזרת לי מספיק" היא חייכה. פתאום היא נזכרה בג'רמי, הראסטפארי
שהסיע אותה לחיפה. "אבל אולי.. אפשר להתקשר רגע למישהו?" היא
שאלה את איתי. איתי הלך להביא לה את הטלפון. המספר שג'רמי כתב
לה על היד כמעט נמחק אבל עוד אפשר היה להבין מה היה רשום שם.
היא התקשרה אליו והוא אמר לה שהוא בדיוק התכוון לצאת לכיוון
חדרה ואם זה עוזר לה הוא יכול לקחת אותה לשם. היא אמרה לו שזה
מעולה ואיתי הסביר לו איך להגיע אליו. "אין בעיה, אני אהיה שם
תוך 10 דקות" ג'רמי אמר. היא הודתה לו וניתקה. איתי שאל אותה
אם היא רוצה להתקשר להורים שלה והיא אמרה שגם ככה היא תהיה
בקרוב בבית אז אין צורך. הוא הציע לה קפה אבל היא אמרה שג'רמי
גם ככה עוד מעט יגיע אז אין צורך. איתי התיישב לידה. הוא הסתכל
לה בעיניים ושאל אותה אם היא מרשה לו לנשק אותה. היא הנהנה
בראשה ושנייה לפני שהם התנשקו הם שמעו צפצוף של מכונית מבחוץ.
איתי קם וניגש לחלון שפונה לרחוב. "כנראה שהשופר שלך הגיע
מדמואזל" הוא חייך ביאוש. "אני מצטערת, תודה איתי, תקרא את
המכתב שהשארתי לך" היא חיבקה אותו והלכה.
"בוקר טוב נועה" ג'רמי חייך אליה. נועה חייכה אליו חזרה "בוקר
אור".