"קררראנק..." צווחה הדלת במאחה כאילו בניסיון להעיר אותי אבל
ללא הועיל הדלת נשברה תחת מגף העור הכבד, של היצור המעונב ,
החובש משקפי שמש,  שצץ במקום בו עמדה הדלת בעבר. כששככה סופת
חתיכות העץ אשר הסתירה את הכניסה, אפשר לראות היה מאחוריו איזה
ברנש קטן וצנום לבוש חולצה צבעונית מעוטרת בפירות טרופיים
וחצאית הולה פסיכודלית (מצויירים עליה גמדים הוואים במעגלי
הורה מסביב לגזרים ענקיים ומנוקדים). הברנש היה עם חיוך מרוח
על פרצופו, "טוב נראה לי שתפסנו אותו".  "מה?" שאלתי עדיין
מנומנם ומופתע מהמצב האבסורדי שבו מופיע יצור מעוטר בפירות
העונה בברזיל, אומר דברים מוזרים, ועוד בקול צווחני להחריד.
"קדימה עודד קח אותו אין לנו את כול היום אתה יודע". עודד
(כנראה שלגורילה המעונבת יש שם) תפס אותי ללא התנגדות מצדי
וגרר אותי במדרגות. מאחורינו אני שומע את הציפלון מצחקק
ומחרחר, עודד פתח את הדלת והשליך אותי לתוך VOLVO שחורה וסגר
את הדלת.
  הם הכניסו אותי לאיזה משרד וחיכיתי שם איזה 10 דקות עד
שנכנס גבר לבוש בשחור תאום של עודד רק קטן יותר (סוג של בבון
מעונב). הוא נכנס לחדר עם חיוך על הפנים הוריד את הז'קט ואת
משקפי השמש. הוא התקרב אלי לאט ולפני שהספקתי להגיד "ג'..."
כבר הספקתי לשמוע את גשר האף שלי נמחץ כנגד השולחן.
 "תתחיל לדבר חלאה" צעק עלי. "מה? מה אתה רוצה?" שאלתי מופתע.
"פלאק" שמעתי את הסטירה פוגעת בפני, אין לי מה להגיד עליו חוץ
מזה שהוא מהיר מאוד. "מ... מה... מה אתה רוצה" שאלתי כמעט
בוכה, "אתה יודע טוב מאוד מספר 5" אמר.  "אתה לא רוצה לעצבן
אותי יותר. נכון?". "לא" עניתי "אתה מוכן אולי להסביר לי מה
בדיוק אתה רוצה ממני?". "מספר 4 הלשין אליך" אמר. "מי?" שאלתי.
"הוא אמר כששאלנו אותו בניסיון לפתור את התיק, ואני מצטט -מי
אני? מה פתאום מספר 5- חקרנו גם את מספר 6 שאמר שהוא לא התקרב
לשם". "אז מה אתה רוצה ממני?" התעקשתי. "אם זה לא מספר 6 ומספר
4 אומר שזה אתה...", "אז?" קטעתי אותו. "אם תעשה את זה עוד פעם
תמצא עוד פעם את הראש שלך בתוך השולחן!".
הוא עצר לרגע, שיחרר כמה קנאקים מהצוואר, ושוב המשיך לא  לפני
שהטיח בפניי ספר טלפונים "טוב אז עומדת בפנינו בעיה מספר 5 אז
מי אכל את העוגיות שבקופסא?".