הרכבת האחרונה לאותו יום יצאה בדיוק בשעה אחת-חמישים ושמונה,
מהתחנה בנהריה. אני התיישבתי בפנים עשר דקות קודם לכן, מת
מעייפות אחרי לילה בלי יותר מדי שינה, אחרי ארוחה ענקית שרק
הוסיפה להרגשת חוסר האונים שהבטן שלי שידרה, ובהיתי כמו צמח
מחוץ לחלון. על השולחן הקטן ישב התיק שלי, תיק גב קטן מכוער.
לידו נחו הכרטיס ('היציאה מהתחנה באמצעות כרטיס הנסיעה
בלבד...'), מקומט לחלוטין אחרי יומיים בכיס המכנסיים שלי,
הפלאפון השבור שלי שהבטריה שלו כבר הייתה קרובה לסופה הזמני,
ו'אנו החיים' של איין ראנד, שהוא ללא כל ספק הספר הטוב ביותר
שלה.

זה היה יום חמישי, ערב חג שבועות, ואני התעמקתי בספר שלי בזמן
שבמושבים שמסביבי ישבו בחורה שתקנית שעלתה בעכו וקראה איזה
מגזין אופנה, ובחור צעקן וקולני במיוחד שצעק בפלאפון שלו על
חבר ששכח להביא כסף בשביל להיכנס לאיזה מועדון בלילה, על אמא
ואבא שהשאירו את הבית נעול, אלוהים יודע מה בדיוק הוא רצה.
זאת הייתה נסיעה משעממת מאוד, והיה לי קשה לקרוא. תירצתי את
הקושי הזה בכך שיש הרבה רעש מסביב ובכך שאני עייף, אבל האמת
היא שקשה היה לי לקרוא מסיבה אחרת. קשה לקרוא כשאתה יודע
שהשארת פרק שלם בחיים מאחוריך, עם רכבת אחת שנוסעת חצי
מהמדינה.

גדלתי בגליל, האיזור הזה היה המקום היחיד שבו באמת הרגשתי
בבית. החיים בגליל הם מיוחדים מאוד ביחס לכל מקום אחר בעולם.
מאפיין אותם איזשהו חוסר-מודעות מוחלט, חוסר-משמעות. לשום דבר
שאתה עושה, או תעשה, אין משמעות, ואתה לא מודע בכלל לכך שהחיים
שלך הם כל כך חסרי משמעות. אתה מעביר שעות וימים שלמים בעיסוק
בשטויות, ואתה אפילו לא מבין עד כמה מה שאתה עושה אדיוטי.

עכשיו, אני מדבר על זה ברוח שכזאת. שהגליל הוא משעמם,הוא
אדיוטי, הוא חסר-משמעות. תל-אביבי פלצן שמעביר ביקורת על מי
שהוא היה, על החיים שהיו לו- חיים שהיו סתמיים, מטופשים,
חסרי-מודעות, אבל מהנים.

מה שמפריע לי לקרוא הוא הזיכרון. הידיעה שאני מזניח לא את
החברים הישנים, שאני פשוט 'לא חי באותו עולם שהם חיים בו'
כרגע. לא את מי שהייתי פעם, לא את מה שהיה הבית שלי. אני מזניח
מאחור את אני. פעם הייתי אני, היום אני סתם אמיר- אחד שהוא
אינטיליגנטי, שהוא חכם, שהוא מרשים, שהוא לא מסוגל להגיד
אני. כי אני הייתי, אני עדיין- אחד שאוהב להסתובב עם החברים
שלו ביישוב, ולשכב על הגב באמצע גבעה ולהסתכל על הכוכבים ולדבר
שטויות.

אני זוכר איך היינו מתכננים מבצע צבאי כל פעם שהכדורגל שלנו
עף לחצר של אדם דרוקס, שהיה צורח על ילדים שהיו מעיפים לו
כדורים לחצר מהמגרש. אני זוכר איך היינו רצים דרך החורשה
ומתפוצצים מצחוק על בדיחות מטומטמות, אני זוכר זוכר שעשינו
מלחמה עם אקדחי מים באמצע הקניון בנהריה והעיפו אותנו החוצה.
אני זוכר שהכיתה שלנו הגיעה לגמר אליפות בית הספר בכדורגל
והפסדנו ובכינו, אני זוכר איך היינו עושים ונדליזם- שוברים
ובורחים, אני זוכר את הנשיקה הראשונה שלי ואיך לכולם זה נראה
כמו הדבר הכי מדהים בעולם, אני זוכר אותנו מטיילים בנחל כזיב
או בשביל נורמן ליד תפן, אני זוכר הרבה דברים, שהחלטתי לשכוח.


היום מבחוץ אני בן אדם אחר, אולי חכם יותר, בוגר, רגיש פחות,
ציני וקר.  מה שפעם היה אני כבר מת, וכל ביקור שלי בגליל,
דבר שקורה פעם בחודש וחצי לערך, מעורר אותו מחדש. כל ביקור
בגליל שהוא שוטטות לילית בשקט המרגיע, כל ביקור בגליל שהוא
לשאוף פנימה אוויר נקי, צלול, קר כמו קרח. כל ביקור שהוא שיחות
על כלום, על שטויות, אל תוך הלילה. כל ביקור בגליל שהוא להתנתק
לחלוטין ממילים שנגמרות בצליל 'זם', כל ביקור בגליל שהוא להיות
שוב אני.

עמדתי באמצע הרחוב, אוויר צלול מסביבי וחברי הילדות שלי מדברים
על שטויות. הייתי מאושר. הייתי. אני הייתי מאושר. בדרך חזרה
הרכבת כבר שאבה החוצה את האושר הזה. 'התחנה הקרובה- תל-אביב
אוניברסיטה, היציאה מהתחנה באמצעות כרטיס הנסיעה בלבד..'.