פרחים בשלל צבעים מלאו שדות שלמים ביופי משכר באותה תקופה את
הגבעה עליה חי הילד.
הוא היה צעיר ומלא מרץ וחי חיים פשוטים.
כל בוקר היה הולך ומלקט ירקות לארוחת הבוקר, ולאחריה היה יורד
לנהר ומביא דליי מים חזרה לביתו שבראש הגבעה.
יום אחד, לאחר שמילא בטנו בארוחת בוקר דשנה נעל נעליו והחל
יורד אל הנחל הקטן במורד הגבעה.
עוד מרחוק ראה דמות על גדת הנחל, מזמזמת לעצמה שיר משעשע.
משהתקרב גילה כי היה זה קשיש חביב למראה והוא יושב בסירה קטנה
בתוך הנחל הצר, שרוחבו כפסיעה בלבד.
"בוקר טוב, אדוני" קרא לעברו הילד, שכן אמו חינכה אותו היטב,
"מה מעשיך כאן בשעת בוקר מוקדמת זו?"
הקשיש חייך לעברו חיוך תמים להפליא ואמר, עם התקרב הילד אליו,
"יוצא אני למסע בנחל זה."
מוזר, חשב לעצמו הילד, הקשיש הזה פני ילד לו ותמימותו כנה.
"ומדוע, אדוני? הרי הפלגה שכזו היא קשה וארוכה, הלא כן?"
שאל הילד, שכן ספק היה בעינו אם חזק מספיק אותו קשיש כדי לעמוד
במסע.
הקשיש נראה כשוקל ברוחו את השאלה. "מדוע? אינני מבין...
הרי הנה סירה, ואני בתוכה והנהר זורם לו. כלום שאל אותי הנהר
אם ברצוני לצאת?"
מילים אחרונות אלו נבלעו בחלל האוויר שכן הקשיש אכן החל מתרחק
מן הילד על הנחל הצר, שרוחבו אינו עולה על פסיעה אחת.
הילד החל רץ על גדות הנחל לצד הסירה הקטנה, שכן רצה להמשיך
בשיחה עם הקשיש.
במהרה החל להתעייף ולכן פנה בשנית אל הקשיש: "כלום יש בסירתך
מקום לאדם נוסף אדוני,
שכן עייפתי מן הריצה..."
פני הזקן העציבו. "חוששני כי סירתי קטנה מכדי להכיל את שנינו,
ילדי..."
"אכן, עצוב הוא הדבר," חשב לעצמו הילד, "מסע ארוך לפני ידידי
זה, אולם בכל אשר יעבור, תלאות ומים שקטים, יהיה הוא לבדו על
סירתו הקטנה, בסופו של דבר, בודד."
הילד הבין כי את המסע יצטרך לעבור הקשיש לבדו, וכל שביכולתו של
הילד לעשות למען ידידו החדש הוא ללוותו כברת דרך עד שייפרדו
דרכיהם.
הקשיש הבחין בעצבות הילד וחייך חיוך מרגיע.
"אל נא תתעצב, ילדי, שכן האוויר מתוק והמים צלולים, ואם תשים
לב, ילדי, זרימת המים מאיצה.
דומני, כי לפנינו שלב מסעיר במסע."
ואכן כך היה - מספר נחלים שזרמו לצד הנהר התמזגו עמו לפתע,
ושינו במעט את כיוון זרימתו.
כעת היה הנהר מהיר יותר, ועם זאת זרימתו עדינה ונינוחה.
"ידידי, השמת לב כי הנהר רחב יותר כעת?" שאל הילד את הקשיש,
שכן הבחין לפתע כי רוחב הנהר היה כעת כשמונה פסיעות!
"נראה שכך!" קרא לעברו הקשיש. הילד התהלך כעת לצד הסירה הקטנה
והביט בפניו של הקשיש, שהיה טרוד מכדי לשוחח עמו כעת, ונראה
אומד את הנהר וזרימתו המשתנה במהירות.
חשב הילד ושאל: "האם אותו נהר הוא נהר זה, עתה כשמי נחלים כה
רבים זורמים בו?"
הקשיש חייך לעברו בחביבות וענה: "ילדי, מרגע שחצו נהר ונחל זה
בדרכו של זה, לא יהיו כשהיו עוד לעולם. אולי ייפרדו דרכיהם יום
אחד, אך מימיהם התערבבו, והרי אין אדם יכול להפריד מים ממים."

כך המשיכו זמן רב, הקשיש יושב בסירתו הקטנה, והילד מתהלך לידו
על גדות הנהר.
הזמן עבר במהרה, ולפתע הגיעו לעיקול חד בנהר. המים הפכו גועשים
וסוערים מאוד עם הגיעם לפנייה זו, והילד, שהביט בבהלה במתרחש
עמד מנגד מבלי שיוכל לעזור לקשיש, שכן במים גועשים, מי יוכל
לעזור לסירה קטנה שכזו?
עכשיו היה הנהר רחב בעליל והילד העריכו כבין חמישה עשר עד
שמונה עשר פסיעות.
הנהר בלע עתה נחלים קטנים ושקטים שנקרו לדרכו, לא מניח להם
להסיטו מדרכו, ממשיך בשצף קצף.
"ידידי, הנהר אינו שקט, ומסוכן לשהות בו או על ידו!" קרא הילד,
שדאג דאגה עמוקה לקשיש החביב.
"אכן ילדי," קרא הקשיש בקושי, שכן מים רבים איימו להפוך סירתו,
והוא נאבק להישאר מאוזן בסירתו הקטנה "חוששני, כי זמנים קשים
עומדים בפני..."
הילד המשיך לרוץ בדאגה לאורך גדת הנהר ומעבר לפנייה.
הסירה המשיכה להיטלטל גם בעזבה את הסיבוב, למרות שעתה לא נראה
היה כאילו יש סיבה למים הסוערים, שכן בכל זאת היה זה יום אביב
נאה ודרך הנהר הייתה פתוחה לפניו ללא מכשולים רציניים.
"ידידי, מדוע זה המים עודם גועשים סביבך?
מסלולם אינו כה מפרך, באיזו זכות הם מטלטלים אותך כך?"
הוא הביט בפני הזקן החביב ונבהל לגלות כי התמימות עזבה את פניו
והברק נעלם מעיניו. כעת היה עייף
וגופו השברירי רטוב ורועד.
"ילדי היקר," חייך אליו הקשיש קלושות, "אמנם יש נהרות אשר דרכם
אל הים רצופה מכשולים ומכאובים, ואמנם דרכו של נהר זה שלי אינה
מפרכת ביותר, אולם -", הוא השתעל קלות, "- אולם נהר זה שלי
הוא, ועליי להתמודד עם מימיו. איני מחפש את הסיבות מדוע הוא כה
גועש, או באיזו זכות.
עליי להתמודד עמו, ואם יטביעני, יהי כן. אולם חוששני, ידידי
היקר, כי כאן נפרדות דרכינו, שכן הערב יורד ואמך דואגת, ומלבד
זאת המשך הדרך עלולה להיות מסוכנת..."
הילד החל לבכות, שכן ידע כי ידידו הזקן צודק, ושאל: "ומה יהיה
עלייך, ידידי, לאן תגיע במסעך?"
הקשיש נאנח ודיבר בקול מנחם ככל יכולתו.
"אגיע אל הים, להיכן שכל הנהרות מגיעים בסופו של דבר, אך לשם
לא תוכל ללוותני, לשם עליי להגיע לבד..."
"ומה יהיה עליך שם, קשישי?"
הזקן חייך, והברק חזר לרגע לעיניו. "מי יודע, ילדי, מי יודע?"

                                         

לאחר שנפרדו לשלום עצר הילד מתחת לעץ עירום שרק החל ללבלב ושכב
על הדשא הירוק, מביט בכוכבים. היה זה ערב יום אביבי וחמים.
"כה רבים הם הכוכבים בשמיים," חשב לעצמו, "רבים מכפי שאוכל אי
פעם למנות. הם מנצנצים להם על הנהר הזורם, ואפשר לראותם מכל
נקודה בו. לא משנה כמה רחקתי מביתי אשר על הגבעה, תמיד יהיו
הכוכבים כנגד עיני." ובמחשבה מנחמת זו נרדם הילד וחלם חלום,
וזה חלומו:
הוא התהלך לצד הסירה הקטנה ובה הקשיש.
המים היו שקטים ודוממים, והסירה הקטנה שטה בהם בלא שתעורר
גלים, כאילו החליקה עליהם מבלי שנגעה בהם.
הוא קרא לקשיש אך זה לא ענה לו, ומבטו היה מקובע אל האופק, שם
עמדה גבעה ובראשה ביתו של הילד. אולם הנהר שעליו החליקה הסירה
הקטנה לא עבר בשיפולי הגבעה, אלא עלה במעלה הגבעה, ונבלע בפתח
ביתו של הילד.
הילד השתומם מאוד למראה המוזר הזה, ועמד לשאול את הקשיש מהו
הדבר הזה, כאשר שם לב בבהלה כי הסירה הקטנה נקלעה למערבולת
קשה, ומים החלו מטביעים אותה.
ללא שאות קפץ לנהר ההפכפך אולם הסירה הייתה ואיננה.
הוא החל צועק לכל עבר לעזרה, בוכה ומכה בידיו על המים, כאשר גל
גדול במיוחד שטפו אל גדות הנהר, בוכה ומתייפח. והנה בעודו מבכה
את ידידו הקשיש, ראה את הנס המתרחש:
ונחל שקט הצטלבו מימיו עם מימי הנהר הגועש, והרגיעו גליו
הקוצפים.
והסירה הטובעת שטה בשנית לאורך הנהר, והאיש הזקן אשר בתוכה
יושב בבטחה ותחתיתה אינה נוגעת במים.
ראה הילד את הנס שהתרחש והחל רץ מאושר לצד הסירה שהחלה עושה את
דרכה במעלה הגבעה.
המים היו שקטים והסירה הגיעה לסוף מסעה במקום בו התחילה, והילד
נופף לשלום לידידו, וקרא אליו,
שואל שאלה אחרונה זו: "ומדוע זה עולה הנהר במעלה הגבעה הזו,
שהרי נהרות טבעם לרדת את הים?"
ובעוד נעלם הקשיש בפתח ביתו של הילד, הדהדה התשובה בראשו, בקול
הקשיש הקורא:
"מי יודע מהו הכוח המניע נהר לזרום?"