"רק על דבר אחד בוכים, על מישהו קרוב שהלך"
ככה אימא שלי אומרת.
אני לא בטוחה שהיא צודקת כי עובדה שאני בוכה גם כשמישהו קרוב
נשאר...
ולפעמים אני בוכה גם כשכלום לא קורה.
אני יושבת בפינת החדר , שמה לי מוסיקה שקטה מסתכלת במראה
ובוכה.
אני חושבת שזה בעיקר בגלל שאני לא אוהבת את מה שאני רואה.
אני לא אוהבת ... אותי!
הלוואי והייתי יכולה לבחור לעצמי את סוג האישיות שמרכיבה
אותי.
לעבור אדם אדם ולקחת ממנו את התכונה שאני אוהבת.
אני יודעת שהכי חשוב זה שאני אשלים עם מה שיש כי אי אפשר לשנות
את זה
אבל קשה לי, כי מה שאני זה בכלל לא מה שאני רוצה להיות...
ומה שאני רוצה להיות אני כנראה אף פעם לא אוכל להיות.
אחות שלי פעם אמרה לי שברגע שאני אוהב את עצמי - אחרים יאהבו
אותי גם!
מעניין אם אפשר שאחרים יאהבו אותי גם בלי שאני אוהב.
נראה לי שכן אבל יכול להיות גם שלא -  
כי יש הרבה צביעות ומניפולציות בחוץ - דברים שלא קל לי לזהות.
אני חושבת שיש זמן לכל דבר ושאם אני צריכה לקחת את הזמן שלי
כדי שאני אהיה הבן אדם שאני רוצה להיות אז צריכים לאפשר לי
לקחת אותו.
ועכשיו ... עכשיו אני רוצה את הזמן שלי אני כבר לא יכולה
לחכות.
ודווקא כשמגיע תורי לחיפוש העצמי דווקא עכשיו אי אפשר
ו"האפשרויות חסומות" .
מה שמשאיר אותי מאחורה  לבד...
אני חושבת שכדאי שאני אחפש בכל זאת .. אני לא מחכה עד שיהיה
אפשר
ללכת נגד הזרם- כולם מחכים ואני לא!
הגיע הזמן - זה התור שלי עכשיו!
מקווה שהדרך לא תהיה קשה מדי ושיהיה נחמד.