השעה הייתה 11 וחצי, יום שישי בערב.
היא ניסתה להסתכל על עצמה מהצד, ולא ידעה אם זה יצליח לה.
ניסתה גם לחשוב מה אנשים חושבים עליה, ומה בעצם היא רוצה
שיחשבו, או ירגישו.
כבר בערך שבוע היא מהרהרת בזה... מנסה להבין מה אנשים מוצאים
בה, מה עושה אותה כל כך מעניינת, אם בכלל.
היא אהבה נורא את תשומת הלב ורצתה עוד ועוד ממנה. אהבה לחשוב
שיום אחד היא תלך ברחוב, ואנשים יסובבו אחריה את הראש. אפילו
עכשיו, כשהיא עוד לא מפורסמת אנשים מסתכלים עליה ברחוב, אבל
היא לא בטוחה שזה טוב. פעם מישהו אפילו התחיל איתה ברחוב...
"היי בובה" הוא קרא לה, והיא, התעלמה... היא לא בובה של אף
אחד. לא משחק ולא צעצוע. בחורה אמיתית, עם לב ורגשות.
לא תמיד היא ידעה להסתדר עם הרגשות האלו שלה, כי הם השתנו נורא
נורא מהר... יום אחד הייתה בטוחה שהיא מאוהבת עד מעל הראש,
ויום אחר, לא.
היא החליטה ללכת להסתובב קצת, מי יודע, אולי יקרה לה משהו
מעניין, כבר הרבה זמן לא קרה משהו מעניין בחיים שלה, היא הרי
נורא אהבה ריגושים, הייתה נורא הרפתקנית.

כשיצאה מהבית אחרי חצי שעה היא לבשה גופיה שחורה צמודה עם
מחשוף, ומכנסיים שחורים מתרחבים. היא לא הרגישה נוח עם הרבה
איפור אז היה לה רק עיפרון בעיניים.
בחוץ היה חם, האוויר עמד ולא זז.
בשכונה שלה גרו בעיקר אנשים מבוגרים, אז היה שקט. שקט משונה,
שרמז לה שהיא צריכה להתרחק.
היא נורא הקשיבה לתחושות ולרמזים הפנימיים שהיו לה אז היא הלכה
משם.

היא הלכה ברחוב שהאיר כולו מפנסים גבוהים. עדיין היה שקט.
מרחוק נשמעו קולות מסיבה, אנשים חוגגים, המולה גדולה.
מאחוריה שמעה קול מכונית מתקרבת, שיר שאהבה התנגן בה.
הסתובבה לראות את המכונית, וחייכה חיוך גדול.
בחלון הגג עמד בחור בן גילה ונופף בידיו לצלילי השיר, כשראה
אותה מחייכת, חייך בחזרה. המכונית עצרה לידה. "היי, רוצה לנסוע
איתנו לטייל?"
היא צחקה.
"מה קרה? מה מציק אותך?" שאל אותה זה שנהג
"תראה, הייתי באה, באמת, אבל...אני לא מכירה אתכם, למה שאני
אבוא?"
הבחור התכופף מהחלון שבגג והביט לה בעיניים, היא הוקסמה מהמבט
שלו. מבט קסום, נצחי.
"קוראים לי אלון" הוא אמר לה. "ולך קוראים בל. נכון?"
היא חייכה אליו חיוך מתגרה "את זה תצטרך לגלות לבד...בהמשך
הערב..."
"זה אומר שאת באה איתנו?" הוא שמח.
"לא. זה אומר שאם יהיה לך מזל תגלה את זה לבד, בהמשך הערב.
עכשיו, אם תסלחו לי, אני ממשיכה לטייל"
שני הבחורים במכונית הביטו אחריה כשהלכה, והרגישו שהיא עטופה
בהילה מיוחדת שמגנה עליה ומייחדת אותה.

היא הביטה בשעון. 12 וחצי.
היה לה משעמם גם בחוץ, החליטה לחזור הביתה.
"בל!"
היא הסתובבה אחורה
"בל!"
היא לא הבינה מי צועק כך באמצע הלילה
היא התאמצה לראות בחושך, כי הרחוב שלה לא היה מואר. איזה ילד
ניפץ את הפנסים כנראה.
מבעד לצללים היא ראתה דמות מתקרבת אליה. רעדה מעט.
הדמות התקרבה, ופתאום היא ראתה את האלון, ההוא מהמכונית עם
החלון בגג.
"ידעתי שקוראים לך בל!" הוא אמר לה בחיוך.
"לא נכון" ענתה בשקט.
"לא נכון? אז למה עצרת וחיכית?"
"כי אני מכירה את בל"
הוא לא הבין.
"תראה, בל זו כן אני, אבל רק כשאני שרה, כי אז יש לי קול
פעמונים.לפחות ככה אומרים..." היא הייתה מעט נבוכה מהמחמאה
שנתנה לעצמה.
"אז מי את עכשיו, כשאת לא שרה?"
"עכשיו? עכשיו אני אנה"
"אנה? הבנתי..."
"תגיד, " היא שאלה ברצינות "למה חשבת שאני בל?"
"ראיתי תמונה שלך בעיתון המקומי. היה כתוב שם שאת אוהבת
מכוניות עם חלון בגג"
היא צחקה, והוא הבין מאיפה השם 'בל' הגיע אליה. אפילו צחוקה
נשמע כמו פעמונים.
"הם באמת פרסמו את זה?!" היא הייתה מאוד מופתעת
"כן" תשובה קצרה. "אמרו גם שאת חולמת לשיר במכונית עם חלון
בגג, וחשבתי להגשים לך את החלום. רוצה?"
בחשכה הוא ראה את העיניים שלה נוצצות. הרגיש שהיא מחייכת.

הם נסעו ברחוב מואר. אנה עמדה על המושב האחורי, וראשה יצא דרך
החלון.
היא הרגישה את רוחה של בל עוטפת אותה.
מתחה את ידיה למעלה, ושרה. שרה במלוא גרונה את השיר שתמיד שרה
בחלומה.
שיר שגרם לה תמיד לרעוד, להיות קצת עצובה.
ברגע שהצליל הראשון יצא כולם נדהמו. הזמן כאילו עצר מלכת.
הדם זרם בה במהירות מטורפת. היא הייתה באקסטזה, הרגישה כל כך
טוב עם עצמה.

סיימה לשיר, וביקשה לחזור הביתה. חייכה חיוך רחב.
אלון הביט בה, ספק נדהם ספק משועשע, ושאל "בטוחה שהביתה?"
"כן" ענתה בקול שהרעיד את הסביבה.

הם הגיעו אליה הביתה. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר.
אנה ירדה מהמכונית עם החלון בגג ואלון ירד אחריה.
"תודה" היא אמרה לו לפני שהחלה להתקרב לשער הבית שלה. "הגשמת
לי את החלום, ואני כל כך מעריכה אותך על זה."
אלון חייך בשמחה ואמר "אין בעיות, כל חלום שתרצי רק תגידי, אני
אדאג לשאר"
שניהם שתקו.
"אגב, " הוא אמר לה, "מהיום, לדעתי אין יותר אנה"
"אתה טועה. אין יותר בל. החלום של בל התגשם. היא כבר לא קיימת
יותר."
הוא לא ידע מה לומר לה.
היא החלה לדבר, "אנה, "
"בל" הוא אמר לה.
היא חייכה קורנת מאושר.
"אתה צודק!"
"בקשר למה?"
"אין יותר אנה. אבל אין גם בל. יש מישהי אחרת."
"מי?"
"אנבל"