הוא נסע.
האח הזה שלי, החבר הכי טוב שלי, איש הסוד שלי.
ונשארתי לבד. אני זוכרת במעומעם את התחושה של הבדידות הנוראה
הזו, שאף אחד לא יכול למלא את החלל שהוא השאיר.
אבל הכי הפחיד אותי, שאני אשכח את גודל החלל הזה, שמישהו כן
ימלא אותו. שאני פשוט אתרגל לחיות בלעדיו.
וזה באמת מה שקרה. בהתחלה היה ממש קשה, ולאט לאט התרגלתי.
כמה נורא.
רק ברגעי קיצון של שמחה מטורפת או כאב נוראי, החוסר בו נגלה
אליי. והייתי בוכה קצת וממשיכה.
ולפעמים החוסר נגלה גם בעשרה לשתיים בלילות שבת, כשיש את השיר
הקבוע בגלגל"צ.
הוא אמר שתפקידו לנגב לי את הדמעות. אבל כל כך הרבה דמעות
נשפכו שלא מצאו את עצמן אצלו.

תחזור כבר אח שלי, כי זה באמת לא פשוט...