יושבים על הדרגש, ליד תחנת האוטובוס בפארק, שם תמיד היינו
משחקים מחבואים עם כל הילדים בשכונה. היינו רצים, מפזרים
חיוכים לכל עבר, רוצים ליהנות, לשמוח לשמור על אבא ואמא שלנו
ליד האש שלא יתחילו לצעוק. תמיד היית תופשת אותי ראשונה, ולא
משנה מה קרה. אולי כי הייתה לך חצאית...
יושבים על הדרגש, שעליו חיכינו בפעם הראשונה לאוטובוס לבית
הספר. דיברנו איך אנחנו לא רוצים להפסיק את מה שהיה. אבל מהר
מאוד הכל השתנה, והתרחקנו. אני הייתי עם הבנים ואת עם הבנות -
כי ככה זה.
יושבים על הדרגש, שומעים מוזיקה חרישית הבאה מכיוון צפון.
מצטרפים ושרים ביחד, "מתוקה שלי...", בתיאום מושלם, שומעים אחד
את השני, מסתכלים אחד אל השני ומחייכים במבוכה. כן, החיוך הזה
שלך פשוט עושה לי את זה כל פעם מחדש.
יושבים על הדרגש, ויורד גשם חזק. עלינו, ועל כולנו, ועל כל מי
שהיינו. שמענו ילדים מצחקקים מסביב, אולי בראש, אולי רצינו
שככה זה יהיה. והסתכלנו קדימה, וישר ולא ימינה ולא שמאלה, רק
ישר, ולא אחד על השני. פתאום הסתובבנו אחד אל השני. נישקתי
אותה, מהר, בלי לחשוב ונרתעתי.
פתאום הכל נמחק. ולא היה גשם, לא היה דרגש, לא היית את, ולא
היה כלום יותר, רק שקט ודממה.
התחלתי לבכות, ובכיתי, ובכיתי - כי לא היית שם.