יום חמישי , ערב חג של שבועות כולם לחוצים כולם בבלאגן שלהם
ורק אני נוסעת עם ידיד שלי לתחנת הדלק .
אנחנו שומעים רדיו פתאום " והרי ידיעה שהתקבלה זה עתה כביש
אשדוד קריית מלאכי פקוק עקב תאונת דרכים קשה"
בגלל שכבר היינו באיזור אמרתי לידיד שלי " רועי בוא נקפוץ לשם
הרי אני במד"א אולי הם צריכים עזרה או משו כזה"
אנחנו מגיעים למקום .
המשאית , דבר ענקי הפוך . בחיים שלי לא ראיתי משאית
במצב כל כך רע .
אני רצה לכיוון משהו שחור שזרוק על הריצפה .
גופה !! ( אני נבהלת) כל כך שחורה זרוקה לצד הכביש
אני מסתכלת לצד השני , הראש נח לו שם ב"שלווה" .
טוב אני פה לא יכולה לעשות כלום .

בדרך חזרה הביתה עדיין עבר לי בראש כל הקטע של הגופה
כאילו אני לא יכולה לעצום עיניים .
טוב נו.. אני חוזרת הביתה .
המון המון מכוניות בכל צבע שרק תרצו , אנשים בוכים ,
כל הרחוב צרחות .
"למה הוא עזב אותנו????"
"אבאאאאאאאאאא אל תעזוב אותי"
המון המון בכי , מראה נורא קשה .

אני שואלת את אמא שלי " אמא מה קרה פה? מי מת??"
" אויי שירני לא שמעת? בעלה של דינה מת בתאונת דרכים ,
המשאית שלו התהפכה ליד אשדוד "
בוווםם התיישבתי בכבדות על הריצפה
אני לא מאמינה , זה הוא !!
השכן הכי טוב בשכונה הזאת , איך הוא יכול לעזוב את המשפחה
שלו?
שתי בנות יפיפיות , ובן כל כך טוב ?!

אני נכנסת לשירותים ולא מפסיקה לבכות
אני צורחת " למה??? למה היית חייב לקחת אותו???
זה לא פייר !!! אתה.. אני לועגת לך " האיש שקובע בין חיים
ומוות"
אתה סתם בולשיט , רק את האנשים הטובים בחיים שלי אתה לוקח !!!
נמאסס לייייי ממךךךךךךךךךךךךךךךך "

ברגע זה יש את הלוויה , אני לא מסוגלת ללכת לשם
להסתכל לאנשים בעיניים
לדעת שאני ראיתי אותו שם, זרוק על הכביש בלי ראש
בלי חיים !

   
                         מוקדש למשפחת פדלון שלא תדעו צער
בחיים!