מה עוד אני יכולה להגיד?
המחשבות שלי מתפלגות לשני כיוונים שונים.
אחד שבו המציאות וההגיון שולטים
ובכיוון השני כל החלומות שלי שולטים
ואני משתדלת,לשלב בין שניהם כדי למצוא איזו דרך באמצע.
אבל לא קשה להבין שזה קשה ואולי אפילו בלתי אפשרי.
בכיוון אחד אני חושבת שהכל לא נכון,
וזה סתם שני אנשים שאיכשהו נשארו בקשר
בגלל שאחת מהם החליטה,שהיא פשוט "מאוד ממוקדת" במטרה הזו.
והיא הצליחה,ויפה מאוד.
היא חשבה שזה לא יקרה,אבל הרגישה כנראה, קצת אחרת.
כי עכשיו כשדברים מסתדרים כפי שרצתה,היא לא רוצה רק את
החלומות
אלא המציאות שמטפטפת לה דרך העיניים מראה לה שאולי היא טועה.
היא סמכה עליו שהוא יראה לה את המציאות הקשה והאמיתית,
והמציאות היכתה אותה דרכו מספיק פעמים.

אבל עכשיו כשהוא התעורר,ואולי הגיע הזמן להרגיש ולא רק לחשוב,
לפעמים הוא שוכח להכות אותה,עם המציאות וההגיון.
ואז הכיוונים מתערבבים יחד.
והיא כבר לא יכולה להפריד .
והוא לא עושה עבודה טובה,
לזה היא ייחלה ,שיום אחד הוא כבר לא יוכל להפריד.
היא מהפנטת אותו,היא יודעת את זה בפנים.
כי משהו אצלו השתנה.
ואז הכיוון המציאותי להחריד מתחיל לתפקד,
ולמשוך אותה ,
למשוך אותה לחשוב שהוא מדבר איתה רק
כי בינתיים אין אף אחד אחר.
והיא לא רוצה להימשך לשם,
כי היא הייתה מעדיפה לחיות בעולם החלומות שלה.
אבל היא מפחדת שכמו פעם הוא ינפץ אותו כשיגיע הזמן לחשוב
ולהפסיק להרגיש ,שיגיע היום שהוא יתעורר וידע להפריד בין
הכיוונים
כמו שהפריד פעם,וכנראה כמו שנועד להפריד.

אני והיא מבולבלות,והכיוונים המבולבלים
שמושכים אותנו לאיזשהו כיוון חדש,
שאומנם משלב את שניהם יחד
אבל לא נוצרת צורת חשיבה נכונה.
כי הפחד מושך למציאות.
והרגש אליו,שהפך לחזק ואמיתי מאי פעם מושך  לחלומות והמשאלות.

ואתם יודעים מה הוא אומר?
"בינתיים השיחות איתי צריכות להיות כייפיות."
ואני?במקום לעשות את זה פשוט,
כמו שזה פשוט בשבילו,
אני ישר חושבת...
לפחות יש "בינתיים":)