הבטתי בעיניה "שלי את"? שאלתי, "שלך"! ענתה, מבלי משים חיוך
נפרש על פניי ואושר הציף את לבי, התקופה היפה בחיי התרחשה לפני
שנה, היינו אני והיא, היא ואני ולא עוד.
התגוררנו בביתי, האהבה הייתה לנו לשמש המאירה את הבית, לעוגה
המשביעה את התיאבון ולנקטר המרווה את הצימאון. לא שבעתי מלהביט
בה, יפה כאפרודיטה הייתה, צחורה כשלג, כחול עיניה עלול היה
לגרום לאידיאליסט הגדול ביותר לשכוח מרצונותיו ולהשתוקק לשחות
בעיניה לעד, גם חכמה הייתה, ידעה לדקלם את מחזותיו של שייקספיר
כאילו כתבה אותם בעצמה. לעיתים קרובות הייתי מתיישב מולה
ומקשיב לחוויות נדודיה, עמדה היא בחדרה הצהוב ששיפצתי למענה,
גאה וזקופה סיפרה לי בהתלהבות אין קץ על נדודיה, "הן מתאווה את
לנדוד בשנית"? שאלתיה ודממה היא, מרגע זה צל שחור עטף את לבי
ומאן לאפשר לרגשות לצאת, ידעתי כי אהבתיה אך רצונה לעזבני
טישטש את עוצמת האהבה והפכה לחשש.
הפכתי במיטתי אין ספור זכרתי כי ברגע בו נחתה על מפתן חלוני
אהבתיה, הכנסתי אותה לחדרה ומיד החלתי במלאכת הרכבת המנעול
בדלת חדרה, "לא אברח" הבטיחה, אך אני סרבתי להקשיב, "מה יאמרו
אנשים? חופשייה היא כדרור בביתו מבצרו בעוד אנוס הוא לטפל בה
ולטפחה" הסברתי,  "כה יהי" לחשה.
"אם אתה אוהב משהו שחרר אותו, אם ישוב- שלך הוא, אם לא ישוב-לא
היה שלך מעולם" מילותיו של חברי הידהדו בראשי בעוד אני חוכך
בדעתי מה עליי לעשות.
אהובתי נתעוררה עם פתיחת דלת חדרה, הבטתי בה "לא אסכים כי
תתייחסי למגוריי ככלאך ואליי כסוהרך, צאי לנדודייך וזיכרי כי
אהבתיך" לחשתי בדמעות, היא הביטה בי למספר שניות נשקה לי ועזבה
דרך חלוני, כפי שבאה כך הלכה. בודד אני.
בחודשים שלא הייתה, ממלכה אפלה היו מגוריי, אור שמש לא הורשה
להיכנס ורק בלילות פניי נראו מבעד לחלון, מפעם לפעם נחתו על
מפתן חלוני אחרות, אך זכות ויפות כמוה לא היו, לא הגבתי בגסות
רוח, הצעתי להם משקה ומזון אך ידעו הן כי באהבתי לא יזכו ולכן
התעופפו להן.
לאחר חמישה חודשים ועשרים יום פתחת את חלוני לפתע הבחנתי
בנקודה לבנה ההולכת ומתקרבת. אהובתי חזרה אליי.
"שבתי" אמרה, הבטתי בה בתדהמה, "האת היא"? שאלתי, "אני" ענתה
בביטחון ועפעפה בעיניה הגדולות, לפתע הבחנתי בכתם שחור בעיניה,
"לא את היא"! צעקתי, היא השפילה מבטה, "את אינך היא, זכה
וטהורה הייתה, ואילו את" הבטתי בה, דמתה היא כשתי טיפות מים
לאהובתי, אך נשמתה,
נשמה אחרת הייתה, "את מוכתמת", דמעות החלו לזלוג מעיניה,
"עכשיו הסתלקי מכאן, פושעת נתעבת את בנסיונך לתעתע בשבור לב"
לחשתי בזעם וסילקתיה במחי יד, הגפתי את חלוני.
הלטתי את פניי בידיי והנחתי לדמעות לזלוג, אחר הנחתי כסא אל
מול החלון והתיישבתי, רב הוא הזמן לחזרתה.