חודש אפריל היה חודש חם. אבל יותר משהוא היה עבורי חודש חם,
הוא היה חודש מדכא. החיים שלי נעו משיעור פרטי אחד למשנהו
ומשיעור נהיגה אחד לשיעור הבא בעודי ממתין לטסט המיוחל שייגאל
אותי מייסורי הלמידה והתסכול המעצבן שנבע מהכישלון בטסט הקודם
- דאגותיו של תיכוניסט ממוצע. חודש אפריל היה חודש רע - למעשה,
אי אפשר היה להבדיל בינו לבין משהו כמו שמונת החודשים שקדמו
לו, ובמובנים מסוימים הוא היה מדכא יותר מכל החודשים שלפניו.
שום דבר לא זז קדימה, הכל קפא על שמריו וריח הריקבון של חיי
התקועים בביצה סבוכה היה בולט כל כך שהוא הפך לעיתים למציאות
ולא רק למטאפורה שחוקה ביצירה כאילו-ספרותית. לפתע ומשום מקום,
בלי שאני אצפה לזה, כל מה שאמרו לי הזדמנויות בחיים התהפך
והוכח כלא נכון בעליל. נחתה מולי, מול הפרצוף שלי, ההזדמנות
הכי גדולה של החיים שלי. דווקא בחודש שבו הכל נראה שחור.
החלטתי ללכת על זה, בלי ממש לדעת למה אני נכנס - לרוב אינני
נוהג לענות לשיחות אקראיות, כי הן מסתברות תמיד כמו ילד משועמם
שחושב שזה מצחיק שיש לי מים בברז במקום קולה או סתם טעות
בבנאדם. עד היום איני יודע איך היא הגיעה אליי, איך היא מצאה
אותי, אך זה לא משנה. כאמור, אני לא יודע מה כיוון אותי, מה
הניע אותי מההרגל המגונה שלי לסגור כל קשר עם אדם שלא אני
יזמתי אותו, אני לא יודע איך בכלל זה קורה ותוך שניות אני מוצא
את עצמי בשיחה מרתקת עם הבחורה הכי מדהימה שפגשתי מימיי, ואני
עוד בכלל לא יודע איך קוראים לה. לא עברו כמה ימים ואני כבר
יכול לחבר שם לדמות המסתורית הזאת שנכנסה לחיי, ולאט לאט
מתחילה להתבהר התמונה, מתחילים להגיע לשיחות מעט יותר רציניות
מסתם "היי" ו"ביי" ומתחילים למצוא דברים משותפים. אולי זה היה
הגורל שניפגש. אולי זה היה חיבור טלפתי מההתחלה. אולי סתם היה
צירוף מקרים מדהים. אבל ללא קשר ל-למה, מה שהיה בלתי ניתן
להכחשה.

אני לא יודע בדיוק מתי היטשטשו הגבולות בין מכר לידיד ובין
ידיד לידיד קרוב, ידיד אמת, אבל מתישהו הגענו למצב שהבנו שיכול
מאד להיות שזה זה, זה הקשר לו שנינו ציפינו.
קשה לי כיום, ימים בודדים אחרי, לחשוב עליה במובן של ידידה,
במובן של ידידה טובה מאד אפילו. היא אומרת שכל מה שצריך זה עוד
קצת זמן, עוד כמה שבועות וזה יסתדר. אני רוצה להאמין לה, כי
אני חש שהחיבור בינינו מגיע מעבר לידידות עמוקה, זהו מין חיבור
שכזה שפשוט יודעים שלולא היא הייתה מעורבת במערכת יחסים רעה
ומעורערת, הוא היה ממריא כמו קונקורד ואולי אף מעבר. בינינו,
ידעתי שהקשר שלה יהווה מכשול, ידעתי שאני אצטרך לחכות - יש
המון דברים שאני מוכן להודות בהם אני חוטא, אבל אינני מוכן
להודות ל"חטיפה" או ל"גניבה" של מישהי מתוך קשר. זהו מעשה שפל
כלפי האדם השלישי ומהווה עבורי קו תחתון אדום של התנהגות
מוסרית. יחד עם זאת, יחד עם כל הסבלנות שהייתה לי, מסיבה בלתי
ידועה התחלתי לאט-לאט להתקדם לעבר הרגע הנכון בו אבקש ממנה את
דעתה, לדרוש לדעת האם זו תחושה הדדית או שאני סתם הוזה שמקבל
סימנים כוזבים כתוצאה מייאוש - או בדידות. אני לא יודע אם זאת
הייתה אשמתי שהייתי בוטה, אני לא יודע אם פשוט קלטתי את רמזיה
הדקים והלכתי על פיהם, אני כלל לא יודע, אבל צדקתי. ליתר דיוק
- צדקנו. באותו יום הרגשתי כאילו זיקוקי די-נור מתפוצצים בתוכי
ויכולתי אפילו לטעום את השמפניה של החגיגה הגדולה שהתרחשה
בתוככי לבי. מעולם לא הפציע שחר כה יפה על העולם כמו באותו
יום, חשבתי.

אומרים שאהבה ראשונה לא שוכחים. אם זהו המקרה כאן, אם היא אכן
מושא אהבתי הראשונה, הרי זוהי אהבה מייסרת ואכזרית שאם תוצרת
יד מכווינה היא, הרי מדובר ביצור מרושע וזדוני שמכוון אותה.
שוב, אולי זהו הגורל שאהבתי אליה תחזיק יותר זמן מאשר הקשר
הרשמי בינינו, ואולי נידונתי לאהוב בסתר את הבחורה ההיא
שבלעדיה אני חש ריקנות איומה שמכירים רק כאשר מאבדים משהו יקר
באמת, לדעת את ערכו של התכשיט היקר ביותר בעולם ולדעת שהוא
נמצא בהישג יד - אך להרגיש גידם, חסר-אונים בניסיון להגיע אל
התכשיט היפיפה הזה.
אולי זאת לא אהבה בכלל, סתם התאהבות טיפשית חשבתי לעצמי - היא
מחפשת אוזן קשבת וכתף לבכות עליה, משהו שבן זוגה לא יכול
להעניק או אינו רוצה להעניק, סתם מישהו או לחלופין מישהי שיהיה
כמה שיותר דומה לה ויבין אותה, ואני סתם כסיל שהאמין שאי פעם
זה יצליח. היה לי נוח להשלות את עצמי, זה ריכך את המכה. תמיד
ידעתי להתמודד עם הכישלונות של עצמי אבל מעולם לא עם הכישלונות
שנבעו מגורמים שלא בשליטתי.
אולי היא הגיעה להבנה שבגלל המרחק הגיאוגרפי בינינו, קילומטר
על כל שנת נדודים במדבר, זה לא יצליח, או שאולי זה הקשר הנוכחי
שלה - גם אם הוא רע ולא טוב שמונע ממנה להחליט החלטה נכונה,
וזה מה שגרם לה ליזום את השיחה ההיא.
אותי לימדו שבת זוג צריכה להיות זאת שאתה אוהב, ולא "לאהוב" את
זאת שאתה איתה, ולכן אולי השיקול שלי מוטעה; ואולי אני סתם
עיוור, נחפזתי לתוך משהו שהיה קורה ממילא ורצתי ריצת מרתון
לפני שידעתי עוד ללכת.
השד יודע מה מונע מזה להצליח, אבל אין ספק שקיים בינינו
מכשול. ועכשיו אני שוב יושב פה, בשלוש בלילה, ימים בודדים אחרי
שזה התחיל, מנסה להבין - האם זה נגמר? האם זה בשהייה? האם זה
בכלל התחיל? המבחן המכריע שעומד מולי כבר לא נראה כל כך חשוב.
הכל נראה עייף, אפור, צפוי.  השאלות הללו אוכלות לי את השכל
וגונבות ממני שעות שינה.

המורה לספרות שלי כל הזמן קשקשה בכיתה על כמה היצירה נובעת
מהלב במדמם והפצוע, כמה היצירה היא קשה וכמה השירה ופרוזה
הטובה באמת מגיעה מתהומות הייאוש העמוקים ביותר או מפסגות
האושר הגבוהות ביותר. בתכ'לס, היה מאד קשה לי להתחבר לזה עד
שהבנתי בדיוק למה הכוונה, ביום (או שמא בלילה) בהיר אחד התחושה
של חוסר אונים אל נוכח האבידה העצומה, הכבירה והבלתי ניתנת
לתיאור הזו של כל גדולי המשוררים הכתה בי בהלם פתאומי וכהרף
עין הבנתי כי יצירותיו של אורי צבי גרינברג לא סתם הקנו לו
מעמד של רחוב, אלא שהיו מבוססות בתחושת האמת בצורה כה יציבה
וחזקה שרק כעת אני מבין את גדולתו של המשורר לתחום את הכאב
הנורא הזה לתוך שיר פשוט, שיר עם חרוזים או בלי חרוזים, היכולת
להסב כאב למילים. חשבתי, כמה ברי המזל אלו שיכולים להצליח בכך,
כמה טובים חייהם לאין שיעור מחיי שלי שאינני יודע להתבטא בכתב.
ואז אני נזכר בשנייה ההיא שהבנתי שבעצם הכל נגמר לפני שהתחיל,
וקנאתי אליהם מתחלפת בתחושה שאין מילה לתארה מלבד רחמים, כי
לנוכח מספר יצירותיהם העצום אינני יכול אפילו להתחיל לתאר
לעצמי כמה מכות אדם חייב לספוג בטרם יוכל לכתוב ספר שירים.
ובאותו יום נעלם הרצון שלי יום אחד להפוך לרחוב.