כבר הרבה זמן לא העירו את שמוליק בנשיקה. בחלומו הוא לחץ על
כפתור הקומה השישית. חצה את המסדרון. נקש על דלתה.
בכל פעם שפגש בה במעלית, החסיר ליבו פעימה באהבה ובפתיעה. דומה
כי מעולם לא הצליח לדמין את מלא חינה בחלומותיו.
היא פתחה את הדלת, לבושה בחלוק לילה, אך עדיין מאופרת. המילים
קלחו מפיו ללא חשש. הוא אמר לה את שמו. היא אמרה שאת שמו היא
כבר מכירה.
חודשיים נדרשו לו להודע לשמה. את שם המשפחה הכיר מהמדבקה על
תיבת הדואר. אבל לא את השם בו נקראה על ידי חברים ומכרים, והוא
הרי רצה להכיר מקרוב. כמעט מדי יום נפגשו במעלית. תמיד חייכה
איליו את חיוכה. סדרי עולמו נשתנו, המאור הגדול עוד עמד לממשלת
היום, הקטן לממשלת הלילה, אך שניהם התגמדו מול מאור חיוכה,
בממשלת המעלית הצנועה. שמוליק תמיד פער את פיו לשאול לשמה או
לשלומה. אך תמיד נאלם בשתיקה. פעם אחת, דרור בן צבי, דירתו גם
היא בקומה השישית, נכנס למעלית כשהיא יצאה. הוא אמר לה שלום
מחויך והזכיר את שמה. ליבו של שמוליק גאה לרגע באושר ומקץ רגע
החסד, התבוסס בנוזלי המבוכה. איך יפנה אליה עכשיו? הרי מעולם
לא החליפו מילה. אם ישאל לשמה, שאלתו תתפרש כמחוצפת. הרי היה
שם כשדרור בן צבי בירכה לשלום. אם פשוט יפנה אליה, אולי לא
תזכור מנין נודע לו שמה. תחשוש מלמסור מסרים שגוים. תחדל לחייך
אליו או שחיוכה יהפך חפוז ומאולץ. אפילו מבוהל. אולי תסיק שהוא
אובססיבי לגביה. תחשוד שהוא עוקב אחריה או גונב את לבניה מחבל
הכביסה ומרחרח בלילות. תחשוב שהוא מסוכן ותעבור דירה. אולי
אפילו תחליף את שמה ותעבור לעיר אחרת. ולא תראה שוב לעולם.
לכן, בכל פעם שנקלעו יחדיו במעלית, שיחקו שניהם את תפקידיהם
הקבועים. היא חייכה חיוך שובה. הוא זייף חיוך וניסה לדבר.
אך בחלומו, דברים היו שונים... בחלומו היא הזמינה אותו להכנס
לדירתה. בחלומו הם דיברו וצחקו. עיניהם נפגשו וגם שפתותיהם.
ואז הקיץ.
קנה אקדח 9 מ"מ צמוד למצחו. פרצוף מסוה במסכת גרב הביא אצבע אל
פיו וסימן לשתיקה. בזוית עינו ראה שמוליק שני גברים נוספים
מעמיסים על גבם את דברי הערך שבתכולת ביתו.
תודה, צחק פרצוף הגרב ונשק לשמוליק על מצחו בנקודה הקרה מלחץ
קנה המתכת. אז הכה בראשו עם קת האקדח. עולמו של שמוליק החשיך
עליו. הוא הקיץ לבדו בבית ריק וקר אחרי שעה קלה.

                                     xxx
   
כבר הרבה זמן לא הקיץ שמוליק עם קנה אקדח צמוד למצחו. בחלומו
הוא איגרף את פרצוף הגרב. שבר את אפו. חמק מכדורי האקדח של
השודדים האחרים. התגנב לעברם ובעט במקביל, בעודו קופץ באוויר,
בשני פרצופיהם המופתעים. אז הסתובב, פניו מול פני הגרב שבור
האף שאחז ביד רועדת באקדחו. באיבחה חדה מקליע, הסיר שמוליק את
המסכה מפניו וצפה בהם מתעותים בכאב כשבעט באשכיו.
לעיתים חלם שהוא סוכן חשאי מעבר לקוי האויב. לפעמים סתם שוטר
או טוב מכך, אזרח ממוצע, שנקלע למצב נוראי ומציל את היום,
לפעמים אפילו את העולם. בבקרים הוא מקיץ מכוסה זעה קרה.
הוא כבר לא חושב על זה, שמוליק, אבל הרבה זמן עבר מאז הקיץ
בנשיקה.