טוב, האמת שאני כבר לא ממש אוהבת את הסיפור הזה. כתבתי אותו
כשהייתי פקאצה בת 13, אבל השקעתי בו כל כך הרבה, שהחלטתי
להחזיר אותו עכשיו לאתר. חוץ מזה ששמתי לב שהיצירה הזו שלי
קיבלה את "המלצת המערכת" לפני מאתיים שנה בערך, וזה לא הולך
ברגל, אז החלטתי שהפאדיחה שבאמת כתבתי את זה שווה את זה...
קריאה מהנה! :)

"דניאל." היא החליטה "ככה יקראו לה."
"זה סופי?" שאל יאיר.
"כן!" אמרה שירה, ולא היה עוד שום סיכוי שהיא תשנה את דעתה.
יאיר עמד מולה, ועל פניו עוד ניכר ההלם. "אין לך מושג מה זה
יעשה להורים שלי!"
"אני לא חושבת שזה ישנה להם, הם אפילו לא מזכירים את שמו!"
ענתה שירה, פניה מסמיקות מרוב כעס.
"את עוברת כל גבול! את דורכת על יבלת כואבת מאוד!" אמר בכאב.
"אל תגזים, זה רק שם!" אמרה.
"אולי, אבל אם זה רק שם, למה את לא יכולה לבחור שם אחר?! מכל
השמות בעולם, היית צריכה לבחור דווקא את השם של אחי? את יודעת
שבקושי אני יודע את הסיפור עליו, את בעצמך אמרת שהורי לא
מזכירים אפילו את שמו!" סינן מבין שפתיו הקפוצות בכאב...
שירה נעמדה מול יאיר ואמרה בזעם "יאיר, תקלוט את זה, יקראו לה
דניאל, וזה סופי!" עכשיו יאיר כבר לא כעס. הוא רתח.
האם בגלל שיגעונותיה של אישתו, ייהרס הקשר שלו עם הוריו?
היא יודעת מה הוא מרגיש בנוגע לכל העניין הזה!

ה - 4 למאי 1974:
הם נסעו במכונית, אבל הם לא שמו לב לדרך.
הם היו יותר מדי שקועים אחד בשנייה ובשיחה שלהם מכדי לשים לב
לנוף המדהים של רמת הגולן, בה בילו את היומיים האחרונים.
עכשיו הם היו בדרך למסלול האחרון שלהם, בנחל יגור, ואז תיכננו
לחזור הביתה. כולם צחקו עליהם תמיד - 'רותם ודניאל זוג
לנצח'...
ובאמת, הטבעת כבר הייתה בכיס של דניאל. הוא רק חיכה לרגע
המתאים.
אבל הוא לעולם כבר יספיק יותר לשאול אותה, והיא לעולם לא תוכל
עוד לענות...

ברכה ושמעון לוי היו בהלם כאשר שמעו את הבשורה המרה.
"מה??? לא יכול להיות! דניאל הוא נהג מאוד זהיר. זה בטח לא
הם!" זו הייתה התגובה הראשונית של שניהם. אבל עכשיו, זאת הייתה
עובדה מוגמרת. זה היה נכון...
הם ישבו בחדר ההמתנה, וחיכו לתוצאות הנתיחה שלאחר המוות.
שלמה הפתולוג, יצא סוף סוף, ובידיו תוצאות הבדיקה. ברכה
ושמעון, קמו במהירות.
"מה... מה התוצאות?" שאל שמעון בהיסוס -  מפוחד מעט.
"אין מילים שיוכלו לנחם אתכם" אמר שלמה "אבל התוצאות ברורות.
דניאל מת כתוצאה מתאונת דרכים קטלנית..." הוא עצר רגע וראה את
ברכה מתייפחת בשקט לתוך ממחטה ואז הוסיף "רק תזכרו שהוא מת עם
חיוך, בחברת האישה שאהב..."
בכייה של ברכה התגבר, ושמעון רק הרכין את ראשו.

כעבור 17 שנה, ה- 4 למאי 1991:
"אימא" שאל יאיר "היום זה האזכרה של דניאל, נכון? אז אולי הגיע
הזמן ש... שתספרי לי כבר איך הוא... הוא מת?"
"יאיר מותק, אני לא חושבת שזה הזמן המתאים. אתה עדיין קטן.
כשתגדל, אני מבטיחה שאני אספר לך".
"אימא!" הוא נעלב "אני כבר גדול! אני בן 10!"
"נכון, אתה צודק, אבל לא נראה לי שזה הזמן המתאים..." ברכה
נאנחה, וחזרה לעיסוקיה. יאיר המשיך לעמוד כמה רגעים מאחוריה
בשתיקה כועסת, ואחר כך, יצא החוצה, לשחק.

השנים חלפו, וכעת ברכה ושמעון ישבו בסלון ושמעו את ההודעה
המשמחת, על הריונה של שירה.
"כל כך מהר חלף הזמן! רק אתמול יאירי נולד, ועכשיו הוא עומד
להיות אבא!" אמרה ברכה בנימה נוסטלגית.
"כן..." אמר שמעון והוסיף בשקט, כאילו לעצמו, "רק חבל ש..."
לפתע ראה שברכה מביטה בו והשתתק, מסמיק קצת.
"מה?" שאלה אותו ברכה. "מה חבל?"
"כלום!" ענה שמעון, לחוץ מעט. "זה באמת כלום!"
ברכה בחנה אותו במבט חודר. "אני מכירה אותך שמעון! אם זה לא
היה כלום, לא הייתה לך סיבה להיות כל כך לחוץ... אל תנסה לשקר!
אתה שקרן גרוע, אתה תמיד מסמיק כשאתה מנסה לשקר..."
"עזבי, זה באמת לא חשוב." אמר במהירות, מבוהל במקצת, כאילו אמר
משהו שלא היה צריך לומר...
"זה כן חשוב!" התעקשה ברכה "אני רוצה לדעת!"
שמעון עצר לשניה, לא יודע מה לעשות, אך הוא התעשת במהירות.
"טוב... תשמעי... שירה רוצה..." הוא הפסיק לרגע, מהסס. "ליתר
דיוק, שירה מתעקשת... לקרוא לבת שלהם..." המשיך.
"כן... תמשיך..." דחקה בו ברכה.
הוא השתתק לרגע, והמשיך. "ד... דניאל." שמעון הביט מזווית העין
על ברכה, שלקתה לרגע באלם, המומה, וניסתה לעכל את הבשורה. אך
זה היה רק השקט שלפני הסערה...
"מה?!!!" לחשה ברכה, לא יודעת איך להגיב "איך היא מסוגלת לעשות
כזה דבר?!" היא פשוט לא ידעה מה לעשות מרוב כעס.
שמעון ניסה להרגיע אותה, אך ללא הצלחה. זה רק הכעיס אותה
יותר.
"אני לא מאמינה!!!" מלמלה בכעס. ולפתע התחילה לצרוח "ואני
חשבתי שאכפת לה מאיתנו! לא! לא מאיתנו. מיאיר! היא לא יודעת מה
זה יעשה לו? תזכורת יומיומית של אחיו הגדול? נכון שהוא לא הכיר
אותו, ונכון שהוא לא ידע באמת מי הוא, אבל באמת, היא לא חושבת
עד הסוף על התוצאות של השיגעונות שלה?! חוץ מזה, היא יודעת
שאנחנו מאוד רגישים לכל העניין הזה... שנינו יודעים את הסיבה
האמיתית למה אנחנו לא מזכירים את שמו - אנחנו מדחיקים! זה יותר
מדי כואב! למה היא חושבת, שהשיגעונות שלה יותר חשובים מהרגשות
שלנו? היא ממש סוציומאטית!" היא הפסיקה לצרוח, אך המשיכה למלמל
לעצמה בכעס.
שמעון היה מזועזע. הוא לא ציפה לתגובה שקטה, אך גם לא לחריפה
כל כך! "תירגעי, ברכה תירגעי... חשבתי על הנושא, והגעתי
למסקנה, שאנחנו באמת צריכים כבר לספר לו את האמת..."
"לא!" ברכה קטעה אותו בחדות "חד משמעי! אני לא אתן שיהרסו גם
לו את החיים! אין סיבה שהוא יסבול מהעניין הזה - אין שום צורך
שהוא ידע על כך!"
שמעון נדהם "ברכה, זה לא הרס ולא קלקול! אלה החיים שלו! יש
בחיים דברים שאי אפשר להסתיר, וזה אחד מהם! תביני, יום אחד, לא
תוכלי 'לגונן' עליו מפני זה יותר! הוא כבר ילד גדול, ויש לו את
הזכות לדעת את זה! כשהוא יגלה את זה, הוא רק יכעס עלינו יותר -
כי לא סיפרנו לו את האמת!"
ברכה התכעסה עוד יותר "אולי אתה צודק, אבל כל עוד אני יכולה
לגונן עליו, אני אמשיך לעשות את זה, ואל תנסה לשכנע אותי אחרת,
כי הפעם זה לא יעבוד עלי!!!"

באותו ערב, כשברכה ושמעון הלכו לישון, שמעון לא הצליח להירדם.
הוא התהפך במיטה וחשב "האם ברכה רצינית בנושא? היא באמת
מתכוונת להסתיר ממנו את כל הסיפור הזה? מה לעשות?" רק בשלוש
לפנות בוקר, כשגמלה בליבו ההחלטה, הצליח להירדם...

לאחר שישן קצת, מיהר שמעון לביתם של יאיר ושירה, וסיפר להם את
כל מה שקרה: על דניאל, על הטרגדיה שעברה עליהם בגללו, על
ההדחקה במשך שנים... הכול.
שניהם היו המומים.
"אני לא ידעתי..." ניסתה שירה להתנצל, אבל יאיר קטע אותה.
"אבא, למה אף פעם לא סיפרתם לי על כך?!" אמר בתימהון.
"אימא לא רצתה להפיל עליך סיפור כזה בתור ילד, ואחר - כך ניסתה
לדחות זאת עד כמה שאפשר..." ענה שמעון, והוסיף " גם עכשיו היא
לא יודעת שסיפרתי לכם את זה, אז תזכרו שכשהיא לידכם - אתם לא
יודעים מכלום!"
שירה ניסתה לומר משהו, אבל יאיר הפסיק אותה שוב ואמר "שירה,
עכשיו את מבינה? אנחנו לא יכולים לקרוא לבת שלנו דניאל... זה
חוסר התחשבות נוראי באימא שלי!"
עכשיו, שירה כבר לא יכלה להתאפק והתפרצה בכעס "אתה בכלל לא
שמעת מה יש לי לומר, וכבר אתה מסיק מסקנות! רק שתדע, שהייתה
טעות והחליפו את הבדיקה שלי בבדיקה אחרת - ויש לנו תאומים! בן
ובת! כך שממילא הוויכוח הזה אינו במקום!"
"מה?! באמת?!" אמרו שמעון ויאיר בבת אחת.
"כן! ואם הייתם טורחים להקשיב לי עד הסוף, הייתם שומעים זאת
עוד קודם והייתה נחסכת גם לי וגם לכם הרבה עוגמת נפש!" הוסיפה,
עיניה רושפות בזעם עצור.
"החלטת כבר איך לקרוא להם?" שאל שמעון.
"לא... למישהו יש הצעות?" שאלה שירה, מתביישת קצת, בגלל מה
שקרה לפני...
"אולי... שלמה ואביגיל? על שם הוריי, זיכרונם לברכה." הציע
שמעון.
"לא," התנגד יאיר, "זה מיושן מדי..."
שמעון נפגע מעט, אך ניסה להסתיר זאת במסווה של כעס מדומה. "מה
אתה רצית? סלע ואבן?!"
"לא, חשבתי יותר על משהו בכיוון... שביט וגלית, גולן ומורן, או
משהו כזה... משהו שיצלצל יפה באוזן."
"כן, אבל לא שביט וגלית." אמרה שירה. "זה לא נשמע לי טוב.
אולי... עדן וירדן?"
"מי הבן ומי הבת?" הקניט אותה שמעון בחיבה.
"לא יודעת." שירה לא הבינה את הבדיחה. "חכו, קודם שאני אלד
ואחרי זה נדבר..."

בערך כשעה אחרי ששמעון עזב, הגיעה ברכה לביתם של שירה ויאיר, ל
'ביקור נימוסין'.
יאיר לא היה בבית, והיא הצליחה לתפוס את שירה לבדה.
כנראה שברכה עוד לא הספיקה לשמוע על הבשורה המשמחת מפיו של
שמעון, כי היא  הייתה עדיין רותחת מכעס - אך שירה, לא ידעה על
כך. ברכה החליטה 'להעמיד אותה במקום' כפי שהגדירה זאת.
שירה פתחה את דלת הבית, וחייכה אל ברכה חיוך נעים בחושבה כי
היא כבר שמעה על התאומים.
ברכה יצאה מכליה. "תגידי לי, מה את חושבת שאת עושה?!" פנתה
אליה בכעס גלוי.
"א... אני?" גמגמה שירה בהפתעה.
"כן, את! ואל תיתממי לי! את יודעת טוב מאוד למה הכוונה!" סיננה
ברכה מבין שפתייה.
שירה הבינה לפתע למה כוונתה. "את מתכוונת לדניאל?" שאלה.
ברכה עצמה את עיניה בכאב למשמע השם.
"כי אם כן, אז אני צריכה לומר לך משהו." הוסיפה שירה בהיסוס.
ברכה לא רצתה לשמוע. "אין לך בושה, מה?! לעשות כזה דבר לאישה
זקנה. אם את אוהבת את יאיר, כדאי שתחשבי מחדש על כל העניין!"
והוסיפה בלחש - שטני משהו: "יש לי השפעה מאוד גדולה עליו..."
לאחר מכן, היא יצאה בסערה מהבית, טורקת את הדלת אחריה.

שירה ההמומה, מיהרה להתקשר ליאיר ושמעון, לעדכן אותם במה
שקרה.
שמעון ממש התפוצץ מרוב כעס.הוא נכנס במהירות למשרדו, וצלצל
לאישתו, לעבודה. דבר שעשה רק במקרים נדירים.
"תגידי לי, את נורמאלית??? האישה הזו בהריון! היא עוד יכלה
להפיל!" הוא התנפל עליה בזעם. ברכה שתקה, מה שהרגיז אותו עוד
יותר.
"אם היית מואילה ברוב טובך להקשיב לה עד הסוף, היית מבינה
הכול! זו בכלל לא בת! החליפו בטעות בין הבדיקות! לשירה וליאיר
יש בכלל תאומים - בן ובת -  ויקראו להם עדן וירדן, ולא
דניאל!"
"א... אני לא ידעתי..." יצאה ברכה משתיקתה, ולחשה - מופתעת.
ושמעון המשיך. "אני לא יודע מה קרה לך בזמן האחרון! זה כאילו
חזרת לימים שבהם אימצנו את יאיר - כל הזמן היית לחוצה..."
"זה נכון, אבא?" שמע קול נוסף, שלא בקע מהשפופרת... שמעון
הסתובב, וראה את יאיר עומד מאחוריו, חיוור. "למה אף פעם לא
סיפרתם לי? יש עוד משהו שאתם מסתירים ממני?
אולי יש עוד איזה פרט חשוב על האישיות שלי שמסיבה כלשהי...
'שכחתם' אולי לספר לי?" שאל בציניות עוקצנית במיוחד. (אחרי מה
שעבר עליו במשך כל היום, הוא כבר לא היה מופתע אם באמת היה עוד
משהו כזה...)
"יאיר... לא שמעתי שנכנסת..." אמר שמעון בעליזות מאולצת.
"אולי אתה לא שמעת כשנכנסתי," אמר בקרירות "אבל אני שמעתי כל
מילה ממה שאמרת..."
שמעון התעשת, וניסה לחפות על דבריו. "רק דיברתי עם אימא על
הילדים שבדרך..."
"אבא, אל תיתמם! אני יודע מה ששמעתי!" אמר יאיר בכעס. "ואני לא
רוצה לשמוע תירוצים! רק את האמת: אני מאומץ?"
שמעון היסס לרגע, ואחר כך, הנהן בראשו...
"תודה רבה, זה כל מה שרציתי לדעת!" אמר יאיר בציניות, ויצא
מהמשרד.
שמעון נותר במשרדו, המום מהלעג שנשמע בקולו של בנו. זה לא היה
כעס, או כאב. רק זלזול... כאילו הוא ידע זאת עוד קודם...
"שמעון?" שמע את קולה של אישתו בוקע מהשפופרת. "שמעון?" אבל
הוא לא רצה לשמוע אותה עכשיו. הוא העדיף לנתק.

"עשרים ואחד שנה חייתי בשקר!" מלמל יאיר לעצמו, בשעה שנסע לעבר
מקום עבודתה של אימו (?), כדי להבהיר את העניין. הוא נכנס
בסערה, ואפילו לא אמר שלום למזכירה - אורה שתמיד קנתה לו מתנות
כשהיה קטן. הוא התפרץ לתוך משרדה של ברכה ושאל אותה בציניות
"תגידי, מי את חושבת שאת?!"
"איך אתה מעיז לדבר אלי ככה?!" כעסה ברכה. "אני אימא שלך!"
"את לא אימא שלי." אמר יאיר באדישות.
ברכה נדהמה. "מה זאת אומרת?! מי גידל אותך? מי האכיל אותך? מי
הרגיע וטיפל בך כשבכית, והיית עצוב?!"
זה רק הכעיס את יאיר עוד יותר. "אין קשר לעבר!" סינן "יש פה רק
את העובדות בשטח: את אישה מגעילה, בוגדת, תככנית, שחושבת רק על
טובתה האישית, ולכן מסתירה ממי שקרא לה במשך 21 שנה 'אמא', את
זהותו האמיתית, את נסיבות מותו של אחיו, למרות שכרגע אני כבר
לא בטוח שהוא אחי..."
"מאיפה אתה יודע את כל זה?" קטעה אותו ברכה בחדות.
"מהאדם שפעם קראתי לו 'אבא'..." לחש יאיר, ויצא מהמשרד.
ברכה פרצה בבכי.

יאיר החליט למצוא את הוריו הביולוגים בכל מחיר. הוא לא יוותר
כל כך בקלות על הסיכוי האחרון לגלות את זהותו האמיתית! הדבר
הראשון שעשה, היה לנסוע הביתה, ולספר לשירה הכול. לכבוד פיוסם,
החליטה שירה לעזור לו ככל שיכלה, והציעה לפנות ליפעת -החברה
שלה, שעובדת בלשכת הסעד.
יפעת הסכימה מיד לעזור. "אין שום בעיה!" אמרה להם. "מה אתה
רוצה לבדוק, יאיר?"
יאיר סיפר לה את כל הסיפור במהירות ובקיצור, בעזרתה של שירה.
יפעת הייתה המומה. למרות העובדה שהיא הייתה רגילה לסיפורים
מסוג זה, היא לא ציפתה שדבר כזה יקרה ליאיר... "אני לא
מאמינה!" אמרה. "אתה בטוח שזה נכון? יש לך הוכחות? אחרת אני לא
יכולה לפתוח את תיק האימוץ שלך..."
"כן. יש לי הוכחות. האב המאמץ שלי - שמעון אמר לי את זה
בעצמו..." אמר יאיר בכאב מוסתר.
יפעת הביטה בו מבעד למשקפיה המרובעים, מנסה להחליט אם הוא אכן
ישר, או חומד לצון... "טוב." אמרה אחרי זמן מה."אם כך, אז אין
בעיה. בוא נראה..." היא הדליקה את במחשב את תוכנת החיפוש
המהיר. "יש כמה משפחות לוי שאימצו ילדים בשנה הזאת ובגיל הזה,
אבל רק זוג אחד שקוראים להם שמעון וברכה. אז ככה: שמך האמיתי
הוא נועם - יעקב דולב, שם אביך הוא דוד דולב, ושם אמך חדווה
נחמה דולב. כתובתם היא רחוב האלון 14 בסביון. בשנת 1982 נעלמו
הוריך, ומכיוון שכך - נמסרת לאימוץ אצל משפחת לוי. ידוע לנו רק
על קרובת משפחה אחת שלך, חווה דולב, אחותו של אביך, שמתגוררת
עכשיו בירושלים, הרובע היהודי, רחוב הרמב"ם, מספר 32. אתה יכול
לפנות אליה, אולי היא תיתן לך עוד פרטים. אם היא לא תוכל
לעזור, תחזור אלי, ואני אנסה למצוא עוד פרטים מועילים."  
יאיר הודה לה בחיפזון, ומשך את שירה אחריו למכונית...

"מי זה?" נשמעה שאלה מעבר לדלת.
"אני נועם. הבן של דוד וחדווה. רציתי לשאול אותך כמה שאלות
בנוגע אליהם." השיב יאיר בהיסוס, משתמש בשמו החדש - ישן.
הדלת נפתחה, ומולם ניצבה אישה בגיל העמידה, כבת 50 "שלום.
אמרה, "זה באמת אתה?!" שאלה אותו בהתרגשות.
יאיר הנהן בראשו. היא הביטה בו עוד שניות מספר, ואחר כך,
התנפלה עליו בחיבוק. "זה באמת אתה!" לחשה "אתה דומה לחדווה כמו
שתי טיפות מים!"
הם נכנסו לדירה, והיא הגישה להם עוגיות וספלי קפה. "מה אתם
רוצים לדעת?" שאלה בהתרגשות. "שנים שאנחנו מחפשים אחריך,
ופתאום אתה נוקש לי בדלת! צחוק הגורל!"
היא לא הפסיקה ללטף את ראשו, ולהגיד כמה שהוא דומה לגיסתה
חדווה...
"דודה חווה." אמר יאיר - נועם לפתע. חווה הביטה בו מופתעת. הוא
היה האחיין היחיד שלה, ואף פעם לא קראו לה 'דודה'... זו הייתה
התרגשות גדולה בשבילה...
"מה את יודעת על דוד וחדווה?" המשיך "זאת אומרת, מה את יודעת
על ההורים הביולוגים שלי?"
חווה פתחה בסיפור. "לפני 28 שנה, אחי ואישתו נעלמו.הם היו
נשואים 8 שנים עד שנולדת, ולא היו להם ילדים אחרים. מאיזו שהיא
סיבה, יום אחד הם פשוט נעלמו, ואותך השאירו נטוש בבית, לבדך,
עם פתק שאמר משהו כמו..." היא עצרה רגע, מנסה להיזכר. "בעצם,
שמרתי את הפתק הזה! חכה, אלך להביא אותו." היא יצאה מהחדר,
וחזרה כעבור מספר דקות עם פתק ביד.
"אנא. מי שמוצא את הפתק הזה, שיתן אותו לבננו נועם, ביום
שיגלה כי הוא ננטש." הייתה הפתיחה. וכך אמר הפתק: 'נועם בננו
היקר. אנחנו יודעים, כי בוודאי אתה כועס עלינו. אבל יום אחד,
אתה תמצא אותנו, ותבין שלא הייתה לנו כל ברירה אחרת... יום
יבוא, ונחייה ביחד, כמשפחה אחת...' הפתק נכתב במהירות, כאילו
שהם מיהרו לעזוב...
חווה נאנחה "רק חבל שהם לא יוכלו לקיים את המשאלה האחרונה
הזו..."
יאיר - נועם נלחץ. "מה קרה? למה את אומרת את זה?" שאל
במהירות.
חווה המשיכה. "כנראה שהם ירדו מהארץ, חושבים שלצרפת... אתה
יודע בוודאי שיש שם אנטישמיים, נכון?" הוא הנהן.
"ככל הידוע, דוד וחדווה נתפסו בידי אחת מהכנופיות האלו..." היא
הפסיקה, ובעיניה עמדו דמעות.
הוא הבין שזה היה סופם של הוריו...
אחרי שתיקה ארוכה, שאלה חווה "ומה איתך? איך אתה גילית את כל
זה?"
שירה החלה לספר לה את כל הסיפור, כדי לא להפריע לבעלה, שישב
המום, מנסה לעכל את האירוע...
כשפנו ללכת בחזרה לביתם, הסתובב יאיר (?) לפתע, נעמד ליד אחת
התמונות שהיו מונחות על השידה, ואמר "אלו ההורים שלי, נכון?"
חווה הנהנה "אני באמת דומה להם..." אמר.
חווה חיבקה אותו. הוא ניסה לשמור על ארשת מאופקת, אבל לא הצליח
והחל לבכות ... "אני אקרא לעצמי 'נועם' מהיום" לחש.
"לזכרם..."

כשחזרו הביתה, נועם לא דיבר עם שירה. הוא רק הלך להתקלח,
ולישון. אבל שירה הבינה אותו. 'אין שום סיכוי שיאיר, אה...
נועם יוכל לתפקד בימים הקרובים. הוא צריך לעכל את הסיפור...'
חשבה.
למחרת בבוקר, נועם רצה ללכת לעבודה. אבל שירה מנעה בעדו. "אתה
צריך להישאר היום בבית!" קבעה. נועם לא התווכח.
אחרי ששירה הלכה לעבודה (לא לפני שאמרה לו מיליון פעם שאם קורה
משהו שיתקשר אליה, ושאם הוא צריך משהו שיקרא לשכנה, ושינוח
הרבה... וכו'.) החליט נועם להתקשר למשרד הפנים, כדי לברר עוד
על הוריו. למרות כל מה ששמע, היתה לו איזו תחושת בטן לא
ברורה... עוד היה לו בלב איזה ניצוץ של תקווה, שאולי... בכל
זאת... יקרה איזה נס ו...
"משרד הפנים שלום - מדברת יפית. במה אפשר לעזור לך?" נשמעה
הפתיחה הרגילה של המרכזייה.
"שלום. רציתי לברר כיצד אפשר לקבל מידע על הוריי הביולוגים.
שמם הוא דוד וחדווה - נחמה דולב." אמר נועם בציפייה.
"ובכן, זהו מידע חסוי... אני צריכה את מספר תעודת הזהות שלך,
כדי לאמת את הנתונים..." ענתה.
נועם נתן לה את המספר. היא ביקשה ממנו להמתין כמה רגעים, והוא
שמע את מוסיקת המעבר מצידה השני של השפופרת.
"כן. חזרתי אליך." אמרה יפית. "הנתונים תואמים. מה אתה רוצה
לדעת עליהם?"
"אני הייתי בן מאומץ." ניגש נועם לעניין. "ורציתי לברר אם ניתן
לקבל את פרטיהם של הורי הביולוגים." הוא חי כה לסיפור הרגיל,
אך...
"למה אתה שואל כאן? לא היה יותר פשוט לך ללכת לבקר אותם,
ולשאול?" שאלה אותו יפית- המרכזנית.
" וודאי שאני רוצה!" אמר נועם.
"אתה רושם?" שאלה. "הם גרים בכרמיאל, רחוב התיכון 44."
נועם הודה לה בחום, ניתק את השיחה, ורץ אל המכונית. כשהגיע אל
מקום עבודתה של שירה, רץ פנימה בכל המהירות, ומשך אותה אחריו
אל תוך המכונית. הוא התניע את המכונית, והם החלו בנסיעה.
"תגיד, מה אתה חושב שאתה עושה?!" שאלה שירה בעצבנות. "לאן אתה
לוקח אותי?!"
בחצי שעה שלאחר מכן, שירה הספיקה להתחרט לפחות 500 פעמים על
השאלה הזו...
נועם דיבר באקסטזה ולא נתן לה להשחיל מילה. הוא דיבר ודיבר
ודיבר בלי הפסקה, ובקושי עצר כדי לקחת אוויר! שירה הייתה
המומה. היא בחיים לא ראתה אותו ככה, מדבר בלי הפסקה. מה קרה
ליאיר השתקן והביישן שאותו הכירה? האם השם החדש שינה אותו גם
מבפנים?
כשסיים את הסיפור, הוא השתתק ונתן לשירה לעכל את מה ששמעה.
אחרי זמן מה, הסתכל נועם בשירה, ואמר "נו, אז מה את אומרת?"
שירה גמגמה קצת "זה... זה מדהים! ואוו! א... אני לא מאמינה!
ההורים שלך חיים?!!"
נועם הנהן. "מסתבר..." אמר.
הם שתקו. אחרי מספר דקות, נעצר נועם בצד, ושאל את אחד העוברים
ושבים "סליחה, איך מגיעים מפה לכרמיאל?" האיש לא ענה, אלא שלף
אקדח וצרח בערבית "אינעל יאהוד!" והחל לירות לעבר המכונית.
נועם לא איבד את העשתונות, והחל בנסיעה מהירה לכיוון היציאה
מהאזור.
אחד הכדורים פגע בגלגל המכונית, והיא האטה את נסיעתה. אך נועם
לא התייאש, התניע מחדש ודרך בחוזקה על הגז. המכונית המשיכה
בנסיעה. אחרי מספר קילומטרים, התברר להם, שהם טעו בדרך, ונכנסו
לכפר ערבי. נועם עצר בצד, וירד מהמכונית כדי לתקן את הגלגל.
"אני אוהבת אותך." שמע נועם לחישה מאחוריו. זאת הייתה שירה.
"תמהר, טוב?" הוסיפה לאחר שתיקה קצרה.
"למה?" שאל "משהו קרה? נפגעת אולי?"
"שום דבר מיוחד." ענתה "יש לי צירים."

נועם חיכה בחדר ההמתנה. הוא הלך מצד לצד בחדר ללא הפסקה. האחות
ניגשה אליו וביקשה ממנו להירגע.
"שב!" אמרה. "אתה רק מלחיץ את עצמך יותר! תירגע!"
נועם התיישב לרגע, אך אחרי מספר דקות- נעמד מחדש. האחות
התייאשה ממנו, וחזרה לעבודתה.
לאחר מספר דקות, ניגשה אליו אחות אחרת ואמרה. "מר דולב?" (הוא
התחיל להשתמש כבר בשמו המקורי.) הוא הנהן.
"מזל טוב! נולדו לך תאומים. בן ובת!" אמרה "אבל לבן יש צהבת...
"הוסיפה.
"אוי... אבל אפשר כבר לראות אותם?" אמר בהתרגשות.
"לא כרגע." אמרה האחות. "הם בבדיקות אחרונות. אבל את אישתך אתה
יכול לבקר. היא נחה עכשיו בחדר התאוששות ובוודאי תשמח לראות
אותך."
יאיר הלך לחדרה של שירה, אך גילה אותה ישנה. הוא השאיר פתק
ברכה, נישק אותה על מצחה, הסתובב והלך.
הוא נכנס ישר למכונית, ונסע לכרמיאל. הפעם הוא לא עצר לשאול אף
אחד.
כשהצליח למצוא את רחוב התיכון בעצמו, נזכר לפתע בשני אנשים,
שלא דיבר איתם בזמן האחרון...
הוא התעכב רגע מחוץ למכונית, ושלח הודעה כתובה לפלאפון של
ברכה.
ההודעה כללה 2 מילים בלבד: "אני סולח."