New Stage - Go To Main Page


זה היה ליל רביעי אפל וקר במיוחד כשנתקלתי בפעם הראשונה
ברעשים...
הטפטוף התמידי על התקרה אשר יגרום לי לכול כך הרבה ייסורים,
בטח עברו כבר בערך שישה חודשים מאז. חודש אחד בלבד אחרי
שהדיירת החדשה עברה לגור למעלה.
אני אומר 'דיירת חדשה' כי באותו הזמן זה כול מה שידעתי עליה.
לא שם, היסטוריה, לא כלום. לא ידעתי אפילו מתי באותו היום היא
עברה לגור פה, היא פשוט הופיעה.
ועכשיו שחושבים על זה, זאת הייתה גם ההתחלה. בהתחלה היו עוד
רעשים מוזרים. מזמורים שתמצא רק בשירי בלאק מטאל, שתמיד אחריהם
בא שקט מוזר. צעקות ואנחות כמו סרט אימה גרוע וריחות מוזרים,
כמו קטורת רק יותר חריף, יותר עבה...

אני, כמו כל מטייל סקרן בהרים, התעלמתי מהרעשים והמשכתי
בעבודתי. לצערי האישה מלמעלה (שאני נמנע מלהגות את שמה גם
עכשיו) גם המשיכה בעבודתה אשר כללה גם אנשים אחרים אם הם רצו
את זה או לא....
אני עשיתי את כול מה שיכולתי כדאי להימנע הדירה הזאת, כשהרעש
חזר הוא לא היה רק לחצי שעה  זה היה קבוע, טפטוף מאיים אשר לא
נפסק ימים על גבי ימים.
העבודה שפרופסור נגאוקר  ציפה לה כנראה טשטשה את חושיי. אחרי
הכול, עם כמות עצומה של היסטוריית ימי הביניים מי יכול לשים לב
לכמה רעשים מוזרים מהקומה למעלה? מצד שני אני הייתי צריך
להבחין בזה, זה לא שאני איזשהו בור כפרי, אני מועסק בגלל
חריפות מוחי.
וככה זה נמשך, אני סימנתי משימות וניסיתי לארגן את מחקריי
הפרויקט, ובדירה למעלה הגהנום המשיך להתפרץ החוצה, אם להיות
יותר מדויק, מישהו ניסה לשחרר חלקים מסוימים מהגהנום. מיותר
לציין שהטפטוף עדיין המשיך.
לבסוף, זה היה הטפטוף שנמשך רצוף שלוש ימים שגרם לי לצאת החוצה
לנשום קצת אוויר צח, החלטתי ללכת לבניין של האיגוד לפתח
איזושהי שיחה קצרה עם מתמחה אחר, כשהגעתי לבניין האיגוד פגשתי
שוב לאחר זמן רב שלא התראנו את ג'קי, ג'קי סיפר לי את הסיפור
שימשוך אותי לתוך הטרגדיה היוונית שהיא חיי...
ג'קי היה חבר שלי, עוד מתקופת התיכון...
ג'קי גרר את רגליו לבר, הזמין וויסקי...
"נו ג'קי, מה נשמע?" שאלתי
"כמו שדברים אמורים להישמע" הוא ענה לי
"למה אתה מתכוון" שאלתי בפליאה
"אתה אומר שלא שמעת על ג'וליה?" הוא שואל בלחישה מהולה בבושה
"לא" עניתי "מה קרה לה?"
ישר פניו של ג'קי החווירו בחרדה.
"היא מתה" הוא ענה בהיסוס "ומצאו שהיא גנבה ספרים מהמחלקה"
חיכיתי בדממה מוחלטת שהוא ימשיך.
"הם העריכו שהיא הסתובבה עם אנשים די מפוקפקים" הוא המשיך
"איזושהי אישה מחוץ לעיר נהגה לבקר אותה בקביעות וספרים החלו
להעלם" הוא לקח לגימה מהוויסקי לפני שהמשיך
"הספרים שנעלמו אם אני זוכר נכון היו המלך בצהוב כמה כתבי עת
מתקופת הרנסנס והרבה ספרים מודרניים על מאגיה ותורת הנסתר"
"ואז יום אחד מצאנו אותה, תלויה בחדרה עם דם נוטף מידה
הימנית. בלי זכר לספרים"
"האם היא נרצחה" שאלתי בפליאה
"זה מה שהם ניסו לגלות, כל המחלקה שלנו הנמצאת כל הזמן בחדרי
חקירות של המשטרה"
"הם חושבים שזה מקרה התאבדות טיפוסי אך הם אובדי עצות בנוגע
לספרים החסרים, אף אחד מהם לא נמצא אצלה". צרור האירועים האלה
השאירו אותי המום, אז פשוט התיישבתי ולגמתי מהבירה שלי בזמן
שג'קי אכל את הצ'יפס שלו. לאחר שהתאוששתי צצו אצלי עוד כמה
שאלות, "הזכרת את האישה שבקרה את ג'וליה, מישהו יודע משהו
עליה?"
"היא אמורה להיות קשורה לאיזשהי דת ניו אייג'ית, אך אף אחד לא
יודע הרבה עליה"
"אני חושב שהיא עסקה בראיית הנסתר, ג'וליה הזכירה מדי פעם כול
מני טקסים מוזרים אך אף פעם לא עצרתי לחשוב מאיפה היא יודעת את
כול זה".
פה בערך הסתיימה השיחה שלנו, אחרי שסיימתי את הבירה אני חזרתי
הביתה ששם עשיתי את הטעות הגדולה השניה שלי, זה היה בערך
כשסובבתי את המפתח, אני התחלתי לחשוב על דברים...
אני יודע שזה מוזר לחשוב על חשיבה כטעות, במיוחד אצל מישהו
שמועסק בגלל החשדנות שלו והחשיבה התמידית שלו.
התחלתי לתהות אם ג'וליה התאבדה או נרצחה, חשבתי על ראיית הנסתר
ועל 'המלך בצהוב' ספר שאף פעם לא קראתי אבל בהחלט שמעתי עליו
הרבה, חשבתי על האישה המוזרה שאף אחד לא ידע עליה כלום ובערך
בנקודה הזאת הטפטוף חדר למחשבותיי שוב.
הטפטוף אשר היה מהול המחשבותיי על ג'וליה הוביל אותי לטעות
הבאה שלי. חשבתי את הברור מאליו, מה אם האישה מעליי היא זאתי
שביקרה את ג'וליה? עדיין לא היו לי הוכחות חותכות אז ניסיתי
פשוט להתעלם מזה.
בניסיוני לדחוף את המחשבות הלא נעימות ממוחי צללתי בחזרה
לעבודתי, ולזמן מה באמת הצלחתי להציף את מוחי בעבודה. אך לבסוף
אירועים אלה חזרו אליי והחלטתי ללכת לישון.
להפתעתי נרדמתי במהירות למרות המיטה הרעועה אשר בכול לילה אחר
הפריעה לי להרדם. בבוקר התעוררתי לצליל השטני של הטפטופים רק
שהפעם הם היו יותר חזקים, למזלי היום הזה היה נורמלי לחלוטין,
עבדתי שעות על גבי שעות לצלילם של הטפטופים ובסוף היום הלכתי
לישון.
עבר בערך שבוע ממתי שפגשתי את ג'קי בפעם האחרונה, החלטתי לחזור
לבקר בבניין האיגוד,שתיתי בירה מהירה וחזרתי לביתי, רק בדרך
חזרה התחלתי לתהות מדוע האיגוד היה כול כך ריק. באותה דרך
הביתה עשיתי עוד מעשה בלתי רגיל, משהו יוצא דופן לפחות בשבילי,
קניתי את העיתון המקומי.
בד"כ לא היה לי אכפת מחדשות מקומיות אך הפעם חשבתי שחמש עשרה
דקות של קריאת חדשות מקומיות יעשו לי רק טוב.
והקריאה באמת עשתה לי טוב, גרמה לי לשכוח מהטפטופים הטורדניים,
מצב זה השתנה במהרה כשהגעתי לעמוד שבע וקראתי כתבה על סטודנט
נעדר אשר עונה לשם ג'קי.
זה נראה שכבר שלוש ימים ג'קי נעדר, המשטרה רצתה שהוא יעזור להם
עם החקירה אך הוא לא היה נמצא בשום מקום, אז, כמו שנעשה בכול
מדינה, מאמר נכתב על היעדרותו בעיתון המקומי, בתקווה שמישהו
ימסור פרטים על עליו.

תהיתי אם ג'קי היה מעורב במותה של ג'וליה, או שמשהו אחר גרם לו
לעזוב. באותו זמן שמעתי רעש חדש בוקע מהדירה למעלה, לחישות
מסתוריות בשפה לא מוכרת. לחישות אלה גרמו לשערותיי לסמור, והם
שללו כל סיכוי שלי לעבוד. רעשים אלה ביחד עם המחשבה המחליאה
שהאישה למעלה קשורה להיעלמותם של ג'וליה וג'קי גרמה לי להחליט
סוף סוף לדבר איתה.

אני לא באמת חשבתי שהיא קשורה לאחד מהם רק רציתי שתעשה משהו
בקשר לכול הרעשים שבוקעים מדירתה. בזמן שניסיתי לשכוח את כול
מה ששמעתי על ראיית הנסתר ורציחות פולחן דפקתי על דלתה.
פתאום שמעתי צעקה אשר נשמעה למרבה פליאתי כקולו של ג'קי, באותו
רגע התחלתי להרגיש גבורה אדירה מתפרצת מגופי, בועטת את הדלת
ומצילה את ג'קי.
את השלב הבא אני אזכור למשך שארית חיי, ג'קי שכב בפינת החדר
ידיו ורגליו קשורות ביחד מאחורי גופו. היא, האישה שאני נמנע
מאזכור שמה, עמדה במרכז החדר עם סכין פולחן ארוכה בידה. ומולה
תלוי מהתקרה גבר עם שני מפרקיו חתוכים, בדיוק כמו אצל ג'וליה.
דמו טפטף לתוך מזבח בעל עיצוב שאיני מצליח לתארו במילים, ועל
ידי הסתכלות חפוזה על המזבח ראיתי שהוא כבר צבר דם מהרבה
קורבנות אחרים.
מראה זה, לעומת זאת, מתחוור לנוכח הזוועות האחרות שראיתי בחדר,
דמות מעורפלת עמדה מעל  ראשו של ג'קי, ישות עם אור בהיר קורן
ממנה וכמה טלאים שחורים  יוצאים מקצוות גופה, משהו בדמות
המסתורית הזאת נראה לי מוכר.
מכאן הכל נהיה מטושטש, אני לא זוכר בדיוק מה קרה. אני זוכר
שהישות החלה לרוץ לעברי,  אני זוכר במעורפל שניפצתי את המזבח
במין טרוף זמני. באיזשהו שלב היצור החדיר ניבים מוזרים לתוך
גופי ולאחר מכן הוא החל לצעוק בכאב מחריש אוזניים ולהתפרק מול
עיננו עד שלא נשאר זכר ממנו.
אני זוכר את האישה שאת שמה לא אזכיר, מנסה לבנות בבהלה את
המזבח מחדש. אני זוכר שבעטתי בראשה הכי חזק שיכולתי.
האירועים שהתרחשו בשבועות שלאחר המאורעות הנ"ל מאוד מעורפלים.
אך לאחר שהמשטרה סיפרה לי את כל מה שקרה השלמתי כמה פרטים
בסיפור. האישה מתה, כנראה מהבעיטה שלי, ג'קי היה בסדר גמור
והוא סיפר להם מה קרה כך שאני לא הייתי בשום צרה.

ככול הנראה היא הרגה כמות רבה של אנשים כדי להשתמש בדמם בשביל
איזשהו פולחן מוזר. אני משאר שהפולחן בוצע כדי לזמן את היצור
שפגשתי בדירתה. המשטרה מצאה את הספרים הנעלמים, כמה דפים היו
קרועים וכמה משפטים היו מודגשים.

מאז התקרית ג'קי הדרדר קשות וכרגע הוא נמצא במצב צמח. ובקשר
אליי, הפצעים מנשיכתו של הישות המסתורית אף פעם לא הוחלמו
ובעיותיי הפסיכולוגיות מוגדרות כקשות ביותר. אני חיי בבית
טיפול עם אחות צמודה אליי.
אני לא מקרב אליי אורות בהירים אף פעם, אני לא סובל את זה,
ואני משתגע מזעם כל פעם שמישהו פותח את הווילון אז אני פשוט
יושב בחשכה, כשדברים נהיים יותר מדי קשים בשבילי כדי לסבול
אותם אני פשוט מנסה לצרוח.
לא שאני מצליח, לא אחרי שמיתרי הקול שלי נפצעו כול כך קשה
באותו יום נוראי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 30/6/03 12:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מורטן סטיין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה