היא ישבה בתוך האוטובוס, פניה מופנות אל החלון, לרוב נהגה לשבת
בכסא הסמוך למעבר כדי לא להטריד את היושב לידה כשתצטרך לצאת,
אך כשרצתה לחשוב ברצינות על משהו העדיפה את הכסא הפנימי, הסמוך
לחלון. שם היא ישבה הפעם בוהה בנוף המתחלף מולה, בעצים הנעים
ברוח בקצב אחיד,במכוניות העוקפות את האוטובוס במהירות, בלהקות
הציפורים הנודדות מערבה, לכיוון השקיעה.היא קינאה באותם רגעים
בציפורים הללו, המאוחדות כ"כ. הכל ברור להן, כל אחת יודעת את
מיקומה וביחד, מאוחדות ומדויקות להפליא הן עפות אל מטרה ברורה
כ"כ.
'מדוע מחשבותי ומטרותי לא מאוחדות לי כמוהן' היא חשבה 'מדוע
תמיד אני נתקלת בבעיות הדורשות כ"כ הרבה מאמץ חשיבה והכל כ"כ
לא ברור לי! אולי' היא חשבה לעצמה 'אולי היה באמת עדיף להיות
ציפור כשכל מטרתך היא לעוף עם הלהקה אל מקום שבו תנאי המחיה
נוחים, לחיות שם עד שהמשאבים יגמרו או לא יתאימו ומשם לנדוד אל
מקום חדש ונוח יותר.'
היא ממש לא רצתה להסתבך בדברים עמוקים כ"כ כמו שהסתבכה עכשיו.
אמש, שי הציעה לה נישואים.
'באמת מצא לו זמן' גיחחה 'בדיוק כשהתחלתי לחשוב שהוא אינו אוהב
אותי יותר ושהוא רק פוחד מהמצב שבו לא יהיו "נעמה ושי", אולי
פשוט הוא רגיל אלי ואני רגילה אליו ומפחידה אותנו המחשבה של
האחד ללא השני'. היא התחילה לחשוב את המחשבות הללו שבוע בדיוק
לפני ששי הציע לה נישואים, והמחשבות האלו גרמו לה כ"כ הרבה עצב
כאילו כאילו זה דבר שמטריד ויושב לה על הלב כבר שנים. השבוע
הזה גרם לה כ"כ הרבה צער ועל כל דבר קטן היא החלה לבכות. היא
לא הפסיקה לריב עם ההורים ופעם אפילו התפרצה על אחותה הקטנה
כשרק נכנסה לחדרה לאחר ריב נוסף איתם. 'באמת מסכנה' נזכרה נעמה
והחלה להרגיש רגשות אשם, 'כ"כ רעה הייתי אליה, איך נבהלה
ממני'. ודמעות נקוו בעיניה- מה שקרה פעמים רבות בשבוע האחרון,
אפילו עם שי היא הצליחה לריב שבדר"כ זהו דבר בלתי אפשרי
לחלוטין כי שי נשאר כ"כ רגוע כשמתנגדים אליו, הוא מקבל הכל
כאילו נחת עליו כגזירה משמים. אבל אתמול, אתמול היא התפרצה
עליו באמת שלא באשמתו, פשוט כל העצב והכעס שתסכלו אותה והצטברו
אצלה ממשך השבוע נחתו עליו.
הם ישבו במכונית, מתחת לבית שלה לאחר שטיילו כשעה בערך בפארק
ושי סרב להיכנס לביתה של נעמה בטענה שהוא עייף ורוצה לישון
ומחר הוא חייב להתיצב בשעה 8:00 בבוקר בבסיס, מה שמצריך אותו
לקום בשעה 5:00. השעה הייתה כבר 23:00 בלילה ונעמה הפצירה בשי
להיכנס לביתה.
"נעמה אני נשבע לך שאני מת מעייפות ואני חייב לישון כמה שעות
טובות לפני שאני מתייצב בבסיס, את חייבת להבין".
"תמיד אני חייבת להבין נכון?! תמיד אני חייבת להבין שאתה
במבצעים, בנסיעות, באימונים, בשיעורים, נמאס לי להבין כבר. מה
הבעיה שלך להבין שחשוב לי שתעלה אלי אפילו לחמש דקות".
"זה מגוחך נעמה" שי ענה לה "זה מגוחך שאני אעלה בשביל חמש
דקות, אני ממש עייף." הוא ביטל את דבריה.
"אבל אמא שלי" היא המשיכה להפציר בו "כבר שלושה שבועות שלא
היית אצלנו, תעלה תגיד לה שלום".
"נעמל'ה, אני בטוח שאם תסבירי לאמא שלך את הנסיבות היא תבין
ותכבד את זה, אני יכול להתקשר אליה אם את רוצה".
"לא!!!" היא התעקשה כמו ילדה קטנה "אתה חייב לעלות. אני לא
רוצה להסביר לה שום דבר." עכשיו היא ממש הרגישה כמו ילדה קטנה
אבל כבר לא היה איכפת לה, כל החששות שלה ממשך השבוע רק גברו
ונעשו יותר מציאותיות. שי ניסה לשווא להסביר לה שבאמת חבל על
הוויכוח, ולמרות שעשה זאת בצורה רגועה הוא עצמו נעשה כבר חסר
סבלנות והחל להדק את הכיפה שלראשו עם הסיכה שוב ושוב, מנהג
שנהג לעשות כשהיה עצבני. נעמה הבחינה בתסמין עצבנות זה אך לא
היה איכפת לה, להפך, היא הייתה מרוצה שהוא גם ירגיש קצת מהלחץ
שעבר עליה במשך השבוע. שי הפציר בה שתפסיק להציק לו, מה שגרם
להתפרצותה של נעמה:
"למה אתה מתעצבן? אתה הרי אף פעם לא מתעצבן, אתה תמיד ה 'אדם
הרגוע', לא?! אז מה קרה עכשיו? מה מציק לך כ"כ?" היא החלה
להרים את קולה אך שי לא עלה לרמת הטונים שלה.
"אני מרגיש די מטופש לריב איתך על זה, חבל על הוויכוח נעמה,
אני לא עולה וזהו!"
"מרגיש מטופש אה, כי זה נראה לך טיפשי לעלות אלי הביתה, פתאום
זה נראה לך טיפשי אחרי שלא ראינו אחד את השני כבר שבועיים בגלל
הצבא המטופש הזה, זה נראה לך טיפשי? אולי בגלל שזה כבר לא חשוב
לך יותר, אולי בגלל שזמן המנוחה שלך הרבה יותר חשוב לך ממני."
"נעמה" הוא נשאר בטון נמוך אך תקיף "באמת שלא מתאים לך, ברור
שאכפת לי ממך ושאני אוהב אותך- את הרי יודעת את זה, אבל את
יודעת גם שיצאתי רק בגלל בדיקה רפואית ושאני אמור לסגור שלושה
שבועות בצבא, זה רק מקרה שחזרתי היום, ותראי- אפילו לא הורדתי
ממני את המדים, ישר נכנסתי למכונית ונסעתי אלייך כדי שנוכל
להיות קצת ביחד לפני שאני חוזר לעוד שבוע או יותר. אבל באמת
באמת  שאני עייף ואם מחר אני לא אתייצב עירני בשעה 8:00 בבוקר
בבסיס הם לא יתנו לי לצאת בפעם הבאה שאצטרך, את חייבת להבין
שהמסגרת של הצבא זה לא משחק וכל דבר שאני עושה חוזר אחרי
כבומרנג ואם אני לא אשקיע את הזמן שלי בדברים הנכונים זה ידפוק
אותי. ואני חייב להוסיף שאני די מופתע מההתנהגות שלך, בדר"כ את
צריכה לשכנע אותי לחזור הבייתה ופתאום את מתנהגת ממש כמו ילדה
קטנה."
נעמה ידעה ששי צודק אך קינוני הלב של משך השבוע לא הרפו ממנה
והיא כבר התפרצה על שי בליווי דמעות סוער:
"אז זה מה שאני בשבילך, ילדה קטנה שמקטרת, זה מה שאתה חושב עלי
כשאני מדברת איתך על ההורים שלי וחברות שלי והבוס שלי שמעצבן
אותי. גם אז אני בשבילך ילדה קטנה ומקטרת שלא יודעת כלום
מהחיים שלה, מה בסכ"ה ביקשתי? שתעלה כמה דקות לבית שלי? אנחנו
תמיד נוהגים לעשות את זה אחרי שאנחנו מטיילים ופתאום הפכתי
להיות ילדה קטנה שמקטרת". נעמה עצרה, לקחה אויר והמשיכה. "אז
אולי תמצא לך משהי אחרת, בוגרת יותר שתבין אותך ולא תבקש ממך
בקשות מיותרות. או שאולי כבר מצאת לך אחת כזאת. באמת כשחושבים
על זה עכשיו, כל השבוע לא יכולת לדבר איתי בטענה שאתה במארבים
ובאימונים, אז אולי בכלל היית עייף מלדבר עם הבחורה החדשה
והמתחשבת שלך שבטח הרבה יותר בוגרת ממני. תודה בזה שי."
נעמה ידעה שהגזימה, היא ידעה שאפילו הלילה לא ישן כיוון שהיה
במארב ועד עכשיו היה ער, היא ידעה שפגעה בו בדבריה אבל הכעס,
העלבון והכאב שפקדו וליוו אותה במשך כל השבוע בערו בה עד כדי
כך שלא הייתה מסוגלת לעצור את שטף דיבורה גם כאשר הבחינה שהיא
מדברת שטויות ופוגעת באדם הכי יקר לה עלי אדמות. תגובתו של שי
רק יותר היכתה בה שטעתה ושפגעה בו. הוא לעולם לא הרים עליה את
קולו, תמיד היה שליו ונינוח, אך לא הפעם. הפעם הוא כ"כ נפגע
וכעס עד שגם הוא לא יכל לשלוט בתגובתו. כאן הייתה נקודת השבירה
שלו. הוא היכה בידו על ההגה (מה שגרם לקול הצופר להישמע
ולהבהיל עוד יותר את נעמה).
"נעמה!". הוא צעק עליה בפעם הראשונה מאז שהכירו והביט בה
בעיניים אדומות. "איך את מסוגלת להגיד דבר כזה?!! איך, איך אין
בך בושה?! מה את חושדת בי ככה??? מה את חושבת לעצמך לעזאזל???
לפני 24 שעות יצאתי למארב, מה שאומר שלא ישנתי כמעט יומיים,
ואת עוד מעיזה להגיד שאני מסתובב עם מישהי אחרת בזמן שבמקום
להשלים עכשיו 12 שעות שינה אני נמצא פה איתך. איך את לא
מתביישת לפגוע בי ככה? אין לילה שאני לא מתקשר לפני שאני הולך
לישון וגם אם זה רק להגיד לילה טוב, כל פעם שאני יוצא הדבר
הראשון שאני עושה זה להגיע אליך, אין פעם אפילו לא אחת שחשבתי
על מישהי אחרת במקומך. נעמה, אני לא יודע מה עובר עליך אבל ממש
לא מוצא חן בעיניי חוסר ההתחשבות שלך ומכך שפעם אחת אני מבקש
שלא, את מתעקשת וטוענת שאני מסתובב עם בנות אחרות. זה פשוט לא
בא בחשבון." שי היה מופתע מעצמו אבל ידע שמילים אלו באו ישירות
מליבו.
"שי, כ"כ קשה לי ואם את לא מבין אותי וכ"כ נמאס לך ממני אז
אנחנו צריכים כנראה להיפרד."
נעמה ידעה שעכשיו היא עוד יותר טעתה אבל את הנעשה אין להשיב.
שי היה המום מהצעתה של נעמה ופנה אליה בשקט: "אז זה מה שאת
רוצה?"
"אם אתה לא מסוגל להבין אותי אז זה מה שצריך לעשות. ברור לך
שאני לא רוצה בזה."
שניהם נשענו כל אחד על משענתו והביטו בחלל האוויר קדימה. שקט
השתרר במכונית. דמעות נקוו בעיני שי, מה שקרה רק פעם אחת לאורך
כל זמן שהותם יחד, כאשר נעמה ביקש הפסקה. קול צעקתו עליה הדהד
אליו בחזרה, הוא ידע שפגע בה ושנבהלה ממנו, הוא ראה זאת בעיניה
כשאישוניה הסתחררו במהירות מצד אל צד כשצעק עליה, זו הפעם
הראשונה שבאמת איבד שליטה על התנהגותו וזה הפחיד אותו. באמת
קשה לה והוא ידע זאת. ובאמת שהיא אף פעם לא מתלוננת, אפילו
כשהם לא רואים אחד את השני זמן ארוך בגלל הצבא. פעם כששאל אותה
על כך אמרה לו שהיא לא רוצה להכביד עליו כי היא מתארת לעצמה
שגם לו קשה באותה מידה. 'איזו חמודה' הוא חשב. 'ואני כ"כ כעסתי
עליה'. הוא עצם את עיניו.
נעמה בסמוך אליו, מבוהלת מהתפרצותו, ידעה שהיא לא רוצה להיפרד
ממנו, להיפרד מאהוב ליבה, אך השבוע שעברה כ"כ הקשה עליה עד כדי
כך שבאמת חשבה שהם לא מתאימים יותר אם הוא לא מבין אותה וקשה
לו להקדיש חמש דקות כדי לעלות לביתה,  אם זה כ"כ קשה לו והוא
אפילו מאבד שליטה וצועק עליה ככה, כנראה שבאמת אינו אוהב אותה
כמו שאהב פעם, אולי אפילו הוא בעצמו אינו יודע זאת. דמעות נקוו
גם בעיניה. היא כ"כ אהבה אותו ולא ידעה איך תסתדר בלעדיו.
"אני באמת מצטער שצעקתי עלייך ככה" שי זרק לחלל האוויר השקט.
"אני באמת באמת מצטער". אמר והביט בה. היא הביטה בו חזרה ודמעה
זלגה מעיניה. הוא כ"כ רצה למחות את הדמעה מלחיה אך לא העז. הוא
מעולם לא נגע בה, מלבד פעם אחת.
"אני חוששת שאתה מפסיק לאהוב אותי. אולי אפילו אתה עוד לא יודע
זאת." היא אמרה לו והביטה בו. שי נשם נשימה עמוקה והחזיר את
מבטו קדימה.
"נעמה, אני אוהב אותך. באמת שאני אוהב אותך. אין דבר שאני בטוח
בו יותר. אני פוחד שניפרד. אני פוחד רק מהמחשבה לא להיות איתך"
הוסיף בשקט. היא שתקה והוא הרגיש שהיא עדיין לא מאמינה בו. הוא
לקח אויר ושאל אותה: "נעמיל'ה, נעמו'ש, כמה פעמים אני צריך
להגיד לך שאני אוהב אותך?! מהפעם הראשונה שראיתי אותך עד היום
לא הפסקתי לאהוב אותך לרגע. אפילו כשאת מעצבנת לפעמים. אני כ"כ
אוהב אותך ואת לא יודעת כמה זה מכאיב לדעת שאת לא מאמינה בי!"
הוא הביט וראה שדמעות רבות זולגות על לחייה. כ"כ רצה לחבקה אך
לא העז. מעולם לא נגע בה. מלבד פעם אחת.
"אז למה, שי? למה יש לי הרגשה כזו? למה זה מקונן בי? לא הייתי
מסוגלת להפסיק לחשוב על זה כל השבוע. אני לא יודעת למה, אבל זה
מציק לי. אני מרגישה שאתה לא אוהב אותי באמת ואני ממש לא יכולה
להמשיך בצורה כזו, אני מרגישה כאילו אני צריכה שתעשה משהו כדי
שאני אבין".
שניהם נשארו יושבים בתוך המכונית, שעונים כל אחד על המשענת שלו
ובוהים באוויר. במשך 15 דקות הם ישבו כך, 15 דקות שדמו לנצח.
נעמה חשבה כמה פעמים פשוט לצאת כך מהמכונית ולהשאיר את שי לבד.
אך לאחר שבוע כזה היא לא הייתה מסוגלת לסבול עוד יום אחד של
חוסר ודאות. היא ישבה בתוך חלל של שקט לצידו של שי, מפרשת את
שתיקתו כהסכמה. שי מצידו ישב בשקט עם עיניים עצומות וסידר את
נשימותיו. סידר אותן אחת לאחת, ספר 3 שניות בין נשימה לנשיפה
והתרכז בלהירגע. 15 דקות של שקט. דממה...
נעמה החליטה שהיא לא תדבר. מצידה ששי יירדם שם לידה. היא בשקט.
שניהם ככה שכבו להם עם עיניים עצומות, בדממה מוחלטת, אפופים
בשקט, מי שהיה מסתכל מבחוץ יכול היה לחשוב שהם ישנים.

"אני רוצה להתחתן איתך" שי זרק לחלל השקט.
נעמה הזדקפה בבת אחת בעיניים עצומות. שי נשאר שעון על מושבו
בעיניים פקוחות ובחן את תגובתה של נעמה. ליבו פעם בחוזקה עד כי
חשב שעוד רגע יתפרץ החוצה. מעולם לא התרגש בצורה כזו. הוא לא
האמין שאמר לה זאת אך היה שלם עם המילים בכל מאודו. הוא חשב על
כך הרבה בחודשים האחרונים וידע כי נעמה היא האחת בשבילו. פתאום
שם לב כי פניה של נעמה נעשו חיוורות כ"כ. היא חפנה את ראשה בין
ידיה והחלה לבכות. עוד לפני ששי הספיק להגיב היא יצאה מן
המכונית החוצה ועלתה לביתה. שי נשאר בפנים המום. המום מהיציאה
שלה, אך משום מה היה שלם עם מעשהו בכל ליבו וידע כי מה שצריך
לקרות יקרה.

נעמה שעונה על מושב האוטובוס, בוהה בחלון, משחזרת את אירועי
אמש. היא ידעה כי היא זו שחייבת להגיב ראשונה. היא חייבת תשובה
לשי, זה יהיה חסר התחשבות מצידה להתעלם מזה או כלל לא לחזור
אליו. אסור לה למתוח אותו כך, הוא ישתגע בצבא אם היא לא תיצור
איתו קשר עוד הערב. אבל היא פשוט לא ידעה מה להגיד. "אני רוצה
להתחתן איתך", כך אמר לה. ממש במילים האלו. היא ידעה כי היא
אוהבת את שי בכל מאודה, מעולם לא אהבה מישהו כך ולא האמינה כי
תאהב מישהו כך לעולם. אבל חששה היא ששי הוא זה שלא אוהב אותה
מספיק. כשהייתה חושבת על כך ידעה כי רצונה הוא להתחתן עימו.
היא ידעה כי הוא האדם שלצידו היא רוצה להתעורר בכל בוקר. הוא
החבר הכי טוב שלה ואין אדם עלי אדמות שהיא סומכת עליו יותר
ממנו. 'אבל מה איתו?' היא חשבה, 'אולי הוא לא אוהב אותי מספיק.
זה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי!' היא הייתה על סף ייאוש וכל
פעם שהסתכלה בשעון ידעה שעוד מעט תצטרך להתקשר אליו, להגיב.
אבל לא היה לה מושג מה היא הולכת להגיד לו. איך היא תוכל
להסביר לו שהבעיה היא לא באיך שהיא מרגישה אלא באיך שהוא
מרגיש. 'והוא כ"כ יפגע מזה'. היא עצמה את עיניה ונשענה לאחור,
הייתה לה עוד רבע שעה של נסיעה והיא חשבה להירגע קצת ואז
להחליט  כשפקחה את עיניה ראתה כי מישהו התיישב על ידה, ראשו
היה רכון קדימה והיא הבחינה בכתם לידה מכוער על עורפו. הכתם
היה בצורת תות, אך הוא היה כ"כ מכוער עד כי כמעט גרם לה
לבחילה. 'איך מישהו יכול לצאת כך מהבית?' שאלה את עצמה, 'ועוד
לדעת שזה גלוי לעיני כולם. מילא היה מגדל שיער והיה מסתיר את
זה, יאק!!!' היא כבר ממש החלה לקבל בחילה מזה אך לא הייתה
יכולה להוריד את עיניה מהעורף. כאילו משהו על טבעי משך את
עיניה להביט בעורפו. בכתם הדוחה הזה. 'זה כ"כ דוחה' היא המשיכה
להיגעל אך עדיין בהתה בו. פתאום פגשה בעיניו של הבחור. הוא
סובב את ראשו אליה במהירות. כנראה שחש כי מישהו נועץ בו מבטים.
העיניים שלו, עיניים חומות גדולות, בהו בה. העיניים האלו דווקא
מצאו חן בעיני נעמה, היא התעלמה ממבטו החודר, סובבה את פניה
חזרה אל החלון וחשבה, מה מזכירות לה העיניים האלו. הם הזכירו
לה משהו, היה לה מין 'דה ז'ה וו' שכזה. ואז נזכרה. 'נו, בטח,
העיניים של שי. אבל מה כ"כ הזכיר לי אותו? היה במבט שלו משהו
שהקפיץ לי את הלב. מהו?' חשבה. היא הסתכנה והביטה בעיניו של
הבחור שלצידה פעם נוספת, הוא חייך אליה והחזיר לה אותו מבט
נוקב וחודר, כאילו ראה דרכה משהו. ואז נזכרה וחייכה לעצמה. אז,
בפעם היחידה ששי העז לגעת בה, פעם ראשונה ואחרונה. זה היה כאשר
מלאו שנתיים ליום בו הכירו, התחילו לצאת. הם טיילו להם
בירושלים ואפילו לא ידעו לאן פניהם מועדות. פשוט נהנו ללכת
ולדבר. כך טיילו להם שעות ואז מצאו עצמם עומדים בגן הוורדים
ומביטים אל המפל הקטן הנשפך אל תוך בריכה קטנה ויפה. פתאום
נעמה הסתובבה אל שי ושניהם מצאו את עצמם עומדים ממש קרוב. הכי
קרוב שעמדו אי פעם. הם אפילו הרגישו את נשימות האחד של השניה.
הם הביטו זה בזו ואז שי אחז בידיה של נעמה, זו הייתה הפעם
הראשונה שנגע בה. הוא ידע שהדבר אסור מבחינת ההלכה, אבל אותו
רגע קסום לא היה כתוב בשום מקום. הם המשיכו להביט אחד בשניה,
עיניו של שי פשוט חדרו לתוך עיניה של נעמה. שי רכן ונשק
לשפתיה. נעמה התמכרה אליו לשניות אחדות אך מיד הרפתה מאחיזתו
והפנתה לו את גבה. הוא התעשת והחל להתנצל. הוא היה כ"כ נבוך
ולחוץ עד שהחל לצעוד הלוך ושוב. היא פשוט עמדה בעיניים עצומות
אל מול הבריכה וחיבקה את עצמה. "אני כ"כ מתנצל" הוא חזר על
עצמו שוב ושוב. "אני לא יודע מה נכנס בי, זה לא היה צריך
לקרות. אני, אני לא התכוונתי, באמת שאת חייבת להבין". נעמה
קיבלה את התנצלותו אך ביקשה ממנו פסק זמן למען שניהם, כדי
שיוכלו להירגע ממקרה זה ולמען לא יישאר ביניהם מתח. שי הביט בה
בעיניים דומעות ולאחר דקות ארוכות שלא היה יכול להוציא מילה
מהפה אמר לה שהוא אוהב אותה. זה הייתה הפעם הראשונה שראתה אותו
בוכה.

נעמה התנערה ממחשבותיי ופתאום קלטה שהיא בוהה באותו בחור. היא
הפנתה שוב מבטה אל החלון. 'אוי, כמה ששי מקסים' , חשבה לעצמה,
'כ"כ  מתחשב ואפילו באותו ערב הוא לקח את כל האשמה עליו, למרות
שהיה לי חלק באשמה לא פחות ממנו. הוא תמיד כ"כ דואג לי ולא
שוכח להתקשר כל יום. איך יכולתי להגיד לו מה שאמרתי לו אתמול?!
ושוב דמעות החלו להיקוות בעיניה. היא נזכרה איך בהתחלה, כשהחלו
לצאת הוא היה כ"כ נבוך ולחוץ שלא יהיה להם על מה לדבר, ואז
כשאמרה לו בפעם הראשונה שהיא אוהבת אותו הוא הסמיק כמו עגבנייה
והיא לא יכלה להפסיק לצחוק, מה שלא הקל על מבוכתו. איך תמיד
נתן מעצמו, ללא סוף ותמיד היא הראשונה אצלו לפני הכל. היא
נזכרה בפעם הראשונה שהגיע אליה לסעודת ערב שבת, הוא כ"כ התרגש
שהכל התבלבל אצלו והתפקשש לו, הוא אפילו הצליח לשבור צלחת ושתי
כוסות כשהתעקש לעזור לאימה לפנות את הכלים. היא נזכרה איך תמיד
היה מפתיע אותה בכל מיני דברים קטנים וכשהייתה מבקשת שיפסיק
היה אומר לה שהוא חייב לראות את החיוך שלה. איך תמיד הוא יודע
לעזור לה כשהיא צריכה אותו וגם כשהוא נוזף בה על התנהגותה עם
הוריה רואים שהוא עושה זאת מתוך אהבה אמיתית. איך הוא יודע
להגיד "אני לא יודע" ולא מסתבך בשקרים. איך תמיד הוא תומך
ועוזר. היא נזכרה בכל.
'מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשאמרתי לו את זה' היא נזפה בעצמה.
'הוא כ"כ אוהב אותי, הוא אוהב אותי כמו שאף אחד אחר לא יאהב
אותי לעולם, מדוע אמרתי לו את זה??? איך חשדתי בו שהוא זה שלא
אוהב. הוא מעולם לא הפסיק לאהוב אותי. שי שלי, כשמו כן הוא-
מתנה! ואני כ"כ פגעתי בו בדברי והתנהגותי.' היא מחתה את דמעתה
בסתר. 'כן, כן' היא הייתה נחושה בדעתה, 'אני כן רוצה להתחתן
איתו, ברור לי שכן, אני אוהבת אותו וסומכת עליו בכל לבי, רק
איתו יהיה לי טוב, אחרי שלוש שנים ביחד אין לי ספק בכך.'
היא הייתה כ"כ נסערת עד כי לא שמה לב שהגיעו לתחנה בה הייתה
צריכה לרדת, רק כשהבחור שלצידה קם היא הבחינה כי זוהי גם התחנה
שלה. כשירדה במדרגות הבחינה שוב בכתם הלידה המכוער שלעורפו.
היא נעמדה על המדרכה וחשבה שבזכות הכתם הזה היא הגיעה להחלטה.
'אם לא הייתי בוהה בעורפו של הבחור, הוא לא היה מסתובב אלי ולא
הייתי פוגשת בעיניו, לא הייתי חשה במבטו שהזכיר לי את המבט של
שי, מאותו ערב בירושלים' היא החלה לרוץ לכיוון שאליו הבחור
פנה, ניסתה לחפש אותו בכדי להודות לו. היא הייתה כ"כ שלמה
בדעתה שהרגישה צורך עז להודות לו למרות שבכלל לא ידעה מה תגיד
לו, היא הרגישה כי הוא חלק מההחלטה הזו. היא רצה ורצה אך איבדה
את עקבותיו. 'חבל' חשבה לעצמה. 'באמת שרציתי להודות לו'. היא
פנתה לאחור, לכיוון ביתה. מיהרה להתקשר לשי, להתנצל על אירועי
אמש, להודות לו על אהבתו ולתת לו את הסכמתה.

'סוף סוף'. היא חשבה לעצמה, 'הדבר האחרון מוכן'. היא התיישבה
במושב הפנימי בספסל האוטובוס, הניחה את הזר על ברכיה ובהתה
בחלון. לרוב נהגה לשבת בספסל הסמוך למעבר כדי לא להטריד את
היושב לידה כשתצטרך לרדת, אך כשרצתה לחשוב על משהו ברצינות
העדיפה את המושב הפנימי, הסמוך לחלון. ושם היא ישבה הפעם, בוהה
בנוף המתחלף מולה, בעצים הנעים ברוח בקצב אחיד, במכוניות
העוקפות את האוטובוס במהירות, בלהקות הציפורים הנודדות מערבה
לכיוון השקיעה. 'לא, ממש לא הייתי רוצה להיות ציפור', היא חשבה
לעצמה. 'הן סתם עפות ביחד אל מקום בו יוכלו לחיות, ושום מאורע
יוצא דופן או מיוחד לא קורה להן, רק לשרוד הן צריכות'. היא
נשמה עמוק ועצמה את עיניה מלאה בהתרגשות. כל כמה דקות היא בדקה
שאכן השקית עם זר הפרחים עדיין מונחת על ברכיה בשלמות. היא כבר
כמהה לשים אותו על ראשה. 'מחר, מחר! סוף סוף אני יכולה להגיד
מחר.' חשבה בהתרגשות. וכך היא ישבה באוטובוס, בעיניים עצומות,
מדמה לנגד עיניה את אירועי המחר. איך בבוקר תקום מוקדם ותיסע
לכותל המערבי, שם תתפלל שחרית פעם אחרונה כרווקה, ומן הסתם
תשהה שם עוד שעה ארוכה כדי לבקש את כל העולה על ליבה. אח"כ תלך
עם אמה ואחיותיה לבית דודתה הסמוך לאולם ותבוא הספרית והמאפרת
. היא כבר דמיינה איך לאט לאט תלבש את השמלה. שמלת הכלה שלה.
כ"כ לאט כדי לא לפספס שום רגע ולנצור את הכל בזיכרונה, למשך
שנים ארוכות. היא דמיינה איך תענוד את התכשיטים, תנעל את
הנעליים, תניח את ההינומה על התסרוקת, תסתכל בראי ותאמר לעצמה:
"עכשיו זו הפעם האחרונה שאראה את השתקפותי בתור רווקה" היא
סידרה במוחה את האירועים, איך תשב על הכסא וכל חברותיה מסביב
ישירו לה ויחייכו, איך היא תקרא את ברכת הכלה ואז, אז הוא
יבוא. שי, שיקו'ש שלה. יבוא בליווי חבריו ויחייך אליה. היא
דמיינה בעיניים עצומות איך הוא יצעד אליה והיא תביט בו וכשיגיע
אליה יוריד את ההינומה ויחייך. היא כבר כ"כ רצתה להיות שם,
במעמד הזה, לראות אותו. כבר שבוע שלא התראו והיא כ"כ התגעגעה
אליו. כל שיחה איתו במשך השבוע רק גרמה לה להתרגש יותר. חיוכה
לא ירד מפניה, כ"כ חיכתה למאורע הזה. היא כבר לא יכלה לשבת
יותר בבית מרוב התרגשות והחליטה שהיא זו שתיסע להביא את הזר
מהתיקון חרף הפצרותיה של משפחתה שהיא אינה צריכה לצאת לבד
מהבית יום לפני חתונתה. היא הייתה חייבת לצאת, כ"כ רצתה שיאחז
שוב בידיה וירקוד מסביבה. כ"כ רצתה אותו! כשפקחה את עיניה ראתה
שמישהו התיישב לצידה. ראשו היה רכון קדימה והיא הבחינה בכתם
לידה ענק ומכוער על עורפו. הכתם היה בצורת תות, אך הוא היה כ"כ
מכוער עד כי כמעט וגרם לה לבחילה. 'היי'. היא חשבה לעצמה 'זה
מוכר לי', היא בהתה בעורפו של הבחור וניסתה להיזכר מדוע זה כ"כ
מוכר לה. פתאום פגשה בעיניו, עיניים חומות גדולות, היא בהתה
בבחור והוא בהה בה בחזרה. לאט לאט היא החלה להיזכר באותה נסיעה
לפני שנתנה את הסכמתה לשי. היא נזכרה בריב שהיה להם ושבזכות
אותו בחור שישב לידה, בזכות הכתם לידה הזה היא הגיעה להחלטה כי
היא כן רוצה להתחתן עם שי. רק כאשר אותו בחור התחיל להתרומם
היא הבחינה שהם עדיין בוהים אחד בשני. פתאום היא גם הבחינה כי
המבט שלו השתנה, הוא התחלף למבט מבועת לשניות אחדות. הוא
התרומם מעליה, הפנה לה את גבו וירד מן האוטובוס. לקחה לה שניה
כדי להתעשת, היא פחדה שפספסה את התחנה שלה אך לא, זאת לא הייתה
תחנתה. נותרו לה עוד בערך 15 דקות של נסיעה. היא בהתה בו צועד
לכיוון הנגדי ואז הבחינה כי שכח את תיקו. התיק היה מונח על
ידה, בדיוק היכן שישב, תיק צד אפור. היא צעקה לנהג שיעצור,
אחזה את תיקו של הבחור. מרוב התרגשות היא לא חשה בכובד התיק.
כל חושיה היו נתונים להחזרת האבידה לבעליה. היא הספיקה לרדת
באותה תחנה בה הבחור ירד והחלה לצעוד לכיוונו. היא הגבירה את
מהירותה, כ"כ רצתה להחזיר לו את תיקו. בכך היא חשבה, לפחות
תוכל לגמול לו, היה חשוב לה לעשות זאת לפני החתונה, גם אם
תצטרך לחפש אותו עד שתרד החשיכה. היא הרגישה מעין שליחות. אך
לשווא, לאחר שעה ארוכה כוחותיה אזלו לה. היא לא מצאה אותו
ונשארה שם עומדת לבדה עם התיק, נזכרת ששכחה את הזר באוטובוס,
היכן שישבה. רק אז הרגישה כמה הוא כבד, התיק. רק אז הרגישה,
פעם אחרונה.

שי נשאר שם לבד, מניח את הזר על האדמה, הזר אותו הייתה אמורה
לחבוש היום לראשה. 'כ"כ יפה הזר הזה'. הוא חשב לעצמו. 'יפה ממש
כמוה. עדין כ"כ כמוה'. ואז לא יכול היה יותר. הוא לא עמד בזה.
הוא התמוטט על האדמה ופרץ בבכי, שכב על האדמה, שעה ארוכה ממרר
בבכי קורע לב. הוא לא יכול היה לשאת את זה. כ"כ חיכה לה, כ"כ
רצה אותה. והיא הלכה לה.


סוף א'.
"נעמה שלי" הוא בכה אל האדמה, "נעמו'ש יקרה, אהובה שלי. הוא לא
הפסיק לבכות לרגע ודמעותיו, אחת לאחת נושרות מעיניו ונספגות
בחול, באדמה שמעליה רכן. כשהרים סוף סוף את ראשו, הבחין
בעיניים אדומות כי השמים החלו להאדים אף הם, הוא הסתכל בשעונו,
בשעון שנעמה קנתה לו ליום הולדתו ה- 21, שעון שכ"כ אהב.
כשהביאה לו את השעון הוא נדהם כיצד ידעה בדיוק לקלוע לטעמו.
השעה הייתה 18:45. השקיעה ממש החלה בדקות אלו. הוא שוב פרץ
בבכי ונישק את האדמה. הוא ידע כי בעוד רבע שעה צריך היה
להתייחד עם נעמה שלו מתחת לחופה, אך במקום זה הוא מתייחד איתה
כאן. כשהיא מתחת לאדמה.

סוף ב'.
היא שכבה ביאכטה המהודרת ששכרה לעצמה. למרות שהזמנת היאכטות
צריכה להיעשות מינימום שבועיים לפני ההשכרה, סוכן המקום לא
יכול היה לעמוד בפיתוי כשהוציאה לו במזומן מחיר משולש מהסכום
הנדרש.
היא ספרה כל חפיסה לאט לאט, נהנית מכל רגע, ממאנת להאמין כי כל
זה שייך לה. לאחר שעה ארוכה היא הניחה את החפיסה האחרונה לצד
האחרות, לקחה נשימה עמוקה וצרחה לגלי הים המקיפים אותה מכל
צדדיה: "עשרים מיליון דולר".
היא התרוממה והחלה לקפץ להנאתה בסיפון השומם ולשיר בצרחות מרוב
אושר: "כל זה שלי, עשרים מליון דולר!!! לא שקל. דולר!!! רק
שלי. יוהווווו!!!!! אני עשירה. בעצם לא! אני מיליונרית!!!
מ-י-ל-י-ו-נ-ר-י-ת!!!!" היא צרחה.
לאחר שאפסו כוחותיה היא שכבה על היאכטה הבודדת והמפוארת. הכי
מפוארת הייתה בנמל. לאחר טיסה כ"כ ארוכה הייתה חייבת לפנק את
עצמה בהכי טוב שיש.
'עכשיו' היא חשבה לעצמה 'עכשיו אני מתחילה את חיי האמיתיים.
החיים שלי.' היא שלחה את ידה הצידה, אחזה בתות אחד מתוך הערימה
הגדולה שקנתה לעצמה, והכניסה אותו לפיה. היא כיווצה את פיה
בעונג וליקקה את שפתיה. "ממממממ" היא מלמלה לעצמה בעודה נוגסת
בעוד תות, "כמה שאני אוהבת את הפרי הזה".
.