שנות השמונים הלכו כמו שהן באו
מריק הילדות אל ריק הבגרות
ומה שהיו פעם כוכבים מבטיחים נוצצים ברקיע
עכשיו
רסיסי זכוכית מרוסקת מבריקים לאור עמודי תאורה
בצדי הכביש
ואתה שיכור ונוהג ובוכה
על מה שהיה ואיננו עוד,
על ימי בית הספר האבודים ועל קלות הגוף
וניחוח החלומות, מתוק וקריר, בערבים על המרפסת,
מביט אל האופק ומבטיח לעצמך
שתהיה משהו, שתהיה
גדול מהחיים
אבל עכשיו אתה יותר קטן ממבטה של הילדה היפה
שלעולם לא תהיה שלך
ואתה יודע שהסרטים רימו אותך
ואתה מרגיש נבגד
על ידי תמימותך
וגם עכשיו אתה לא יכול לשקר
אז תסתגר
במה שנשאר
מהנער שהיית, ר ץ ב ה ר י ם כ מ ו ר ו ח
ותספר למרחבים הריקים שמסביבך
סיפורים על שאיפות שהתגשמו
ותגיד לעצמך
שניסית, אולי
חשבת שאתה יכול -
כבר לא:
כבר לא. |
