אני גוון של אפור; כולנו גוונים של אפור...
כל חיינו אנו מנווטים בין הבהיר לכהה - בין הטוב לרע - בין
ה-יין ל-יינג.
מחפשים מהות, מחפשים משמעות...
לכל אחד גוון שונה ועם זאת, כולנו זהים... אנחנו ממלאים את
סקאלת הקיום של גזע האדם. אנו אחד שהם הרבה.

קיימים רק שני יצורים מוחלטים של לבן ושחור הם נצחיים ומוכרים
בכל העולם - בכל מקום בשמות אחרים - הם הם אלה שמהווים את
נקודות הגבול שלנו, מכוונים.

רק כשאדם מצא את גוונו האמיתי,  יכול להתחיל להבין את המשמעות
של קיומו. חמשת השאלות הנצחיות ("למה אני פה?", "מי אני?", "מה
אני רוצה?", "מאיפה באתי?", "לאן אני הולך?") פתאום מתאחדות
לתשובה אחת ברורה - מילה אחת שאומרת הכל.
הרבה אנשים יחשבו שהם "מצאו את עצמם" אך כל מה שהם מצאו היה רק
את הקליפה ולא את הגרעין...

אולי האמת תתגלה לנו רק בשניות האחרונות של חיינו, שהרי אנשים
טוענים שראו את חייהם "עוברים לנגד עיניהם", כך שאפשר במבט
לאחור להבין מה קושר את הכל ביחד.
או שאולי המוח פשוט עושה "בדיקת תקינות" לזיכרון לפני שהוא
מעביר את המידע הלאה (אולי ל"סקאלה" אחרת או שאולי
למכוונים...).

משפט לסיום: בסוף דבר תמיד תהיה התחלה חדשה.