לג'ני לא חסר דבר מעולם. היא היתה מסוג הילדים שנולד עם כפית
זהב בפה. כזה שחצי מהאנשים רוצה להתחלף איתו, והחצי השני דואג
שלא להתקרב אליו. ככה היא גדלה. הדבר שהכי צפוי שיקרה הוא שהיא
תהפוך לסנובית מפונקת, לא ככה?
כנראה שלא. במקום זה, למרבה הפלא, היא גדלה להיות נערה שקטה
כזאת, מן ילדה טובה. אף פעם לא עושה בלגאנים. היא לא היתה איזו
תלמידה מצטיינת אבל למדה בעיקר כדי לשמור על ממוצע סביר שירצה
את הוריה. למרות שהיו לה דעות משלה והיא עמדה עליהן. את רוב
הזמן היא העבירה עם החברות שלה. לא היתה לה איזו חמולה ענקית,
אבל היו לה די והותר חברות, שהיו חברות טובות. והרי הכמות לא
חשובה אלא האיכות.
היא היתה ילדה יחידה. הילדה היחידה שהבינה את עצמה באמת והילדה
היחידה שהוריה מצאו זמן לעשות. הקשר ה"הדוק" עם ההורים שלה
נבנה, התחזק, והתבטא דרך הודעות במשיבון. "פנים אל מול פנים"?
לא מצלצל. הנוסחא הכי פשוטה שיש: זמן = כסף. והרי כל הכסף חייב
להגיע מאיזשהו מקום, לא? על חשבון "זמן האיכות" המשפחתי
כמובן.

ביום הולדתה ה-16, אמה עשתה מעשה יוצא-דופן, ולקחה אותה
לקניות. ג'ני, המומה מהפגנת האכפתיות (והזיכרון... יום הולדתה
מעולם לא צוין) שלא חשבה שבכלל קיימת, לא ממש ידעה מה לעשות עם
החידוש, אבל החליטה לנסות לנצל את ההזדמנות.
במשך כל היום, השתיים לא החליפו מילה אחת ביניהן. לא היה להן
מה לומר זו לזו. הן לא הכירו אחת את השנייה בכלל. מדהים איך
שאפשר לגור עם בנאדם באותו בית כל כך הרבה זמן, ובכל זאת לא
לדעת עליו כמעט שומדבר...
ג'ני הבינה שהיא חייבת לעשות משהו. את ההזדמנות הזאת היא חייבת
לנצל. אולי עוד נותר באנשים האלה רגש?... היא תהתה לעצמה.
היא חייבת למשוך את תשומת ליבה של אימה. היא הסתכלה סביבה,
מחפשת רעיון. היא ראתה שתי בנות בוגרות במדי בית-ספר מושחתים.
ואז זה פגע בה. בית ספר. זה הדבר היחידי שקשור אליה ואכפת
להוריה ממנו. הם רצו שתלמד טוב ותתקבל לעבודה טובה שמשתלמת.
שתהפוך להיות כמותם.
צמרמורת עברה בגופה. הם. חשבה לעצמה. הדבר האחרון שאני רוצה
להיות.

בבוקר המחרת ג'ני התעוררה ב-8:17 (היא יצאה עם חברותיה למרות
שזכרה שיש לה שעת אפס). היא משכה את ההתארגנות שלה כמה שיותר
זמן, ולבסוף יצאה מהבית ב-9:26. היא התפרצה אל הכתה וטרקה
אחריה את הדלת, לא טורחת אפילו להסביר את פשר האיחור, או
ההתנהגות. המורה ההמומה בהתה בה, אך לא אמרה דבר. היא האמינה
שג'ני עברה משהו קשה, אבל לא שאלה דבר.
מאותו יום, ג'ני לא טרחה להקשיב באף שיעור (אם טרחה בכלל
להיכנס לכיתה), לא עמדה במטלות שניתנו, וכל קשר בינה לבין בית
הספר הסתכם בעובדה שהיא רשומה בין עוד כמה מאות תלמידים
שמגיעים למבנה הספציפי הזה ברוב הבקרים.
לאט-לאט, בזמן שנותר עד סוף שנת הלימודים, אנשים הפסיקו לחשוב
שג'ני רק נמצאת ב"מעידה", וקיבלו את העובדה שפשוט לא אכפת לה
יותר. להוריה נודע על המצב רק ב-20 ביוני, עם קבלת התעודות.
היא קיבלה את מה שהיא רצתה. היא זעזעה אותם. אבל מרוב הלם
לנוכח הציונים הנמוכים והעובדה שבית הספר הזה לא יקבל את ג'ני
בשנה הבאה, לא היה להם מה להגיד לה. שום דבר חוצמזה שהיא לא
נשארת במקום הזה.
עם הבושה שהילדה שלהם נזרקה מבית הספר הם לא יכלו להתמודד, וגם
לא עם האפשרות ששמם הטוב יוכתם. הם שלחו אותה לפנימייה. לא
נתנו לה אפילו את ההזדמנות להסביר את עצמה. פשוט ניתקו אותה
מכל השורשים שהיו לה (כל חייה היא גרה באותו מקום) וזרקו אותה
הכי רחוק שהצליחו למצוא. "רחוק מעין רחוק מהלב"? אין חדש תחת
השמש.
החברות שלה, כל מה שהכירה, וגם כל מה שעוד לא הספיקה להכיר,
נלקחו ממנה. כל מה שהוריה אי פעם נתנו לה היה חומרניות, וג'ני
לא ראתה בכסף יותר מנייר. עכשיו גם את המעט שהיה לו ערך בעיניה
הם שללו ממנה. והיא שנאה אותם על זה. שנאה כל כך!
היא לא הצליחה להתחבר לשום דבר במקום החדש. היא לא רצתה. אנשים
ניסו להתקרב אליה והיא דחתה אותם. עד שיום אחד, 16 חודשים
בדיוק לאחר שכף רגלה דרכה באותה פנימייה, אחת מהשותפות שלה
נכנסה לחדר, ומצאה אותה ללא רוח חיים. לא חדר לגופה באיזושהי
צורה שום חומר כימי מכל סוג, והיא לא דיממה. אך ליבה הפסיק
לפעול. זה היה מוות טבעי מבחינה פיזית, שרק הכתוב על פיסת
הנייר המקופלת שנחה לצידה ניסה לספק הסבר:

"אנשים שופטים אותי לפי מה שהם רואים ושומעים
ניסו למחוק לי זיכרונות וכבר אין לי הורים
אין לי סיבה לחיות אם בכלל אי פעם היתה
אף-אחד לא מבין אותי, אנחנו לא מדברים באותה השפה
כבר אין מה לעשות, נשארה לי רק התחושה הרעה
למרות שכל מה שאי פעם רציתי היה אהבה."