יום שני, 17:36

רינג-רינג!
"מישהו מתכוון לענות לטלפון?!" צעקה פולי לחלל הבית.
רינג-רינג!
כנראה שלא...!
רינג-רינג!
"הלו?" ענתה לבסוף פולי לטלפון.
"את לא תאמיני איזו הפתעה יש לי בשבילך!" אמר לה קול מתרגש
מהצד השני של הקו.
"קייסי?" פולי זיהתה את קולה של חברתה הטובה ביותר.
"את לא תאמיני איזו הפתעה יש לי בשבילך!" חזר קולה של קייסי על
המשפט.
"מה?" התעניינה פולי.
"מה את עושה ביום חמישי הזה?" מתחה אותה קייסי.
"אמממ... לא יודעת... אין לי תכניות, אני מניחה. למה?" שאלה
פולי.
"עכשיו יש לך!" קבעה קייסי. "את באה איתי להופעה! אה, ואת
יכולה להביא איתך עוד מישהו; גם אני מביאה עוד מישהו."
"על מה את מדברת?! מי מופיע? איפה? מתי?" שאלה פולי, מבולבלת
לגמרי.
"אני ואת הולכות ביום חמישי להופעה של הפו פייטרס - אני קניתי
לנו ארבעה כרטיסים, כדי שכל אחת מאיתנו תבחר עוד מישהו להביא
איתה. ופולי - ההופעה מתחילה בעשר בדיוק," הדגישה קייסי,
בעדינות אך בבהירות. "אני ממליצה לך להיות מוכנה עד תשע וחצי,"
אמרה בטון מצווה.
"איזו מאחרת כרונית עשית ממני...!" נעלבה פולי. "תבואי לאסוף
אותי בעצמך! אגב - איפה ההופעה בכלל?"
"מועדון אחד," זרקה קייסי.
"איך קוראים לו?" התעניינה פולי.
"סקאלה."
"שם נחמד... ואת מי את מביאה?"
"את קורי..." היה ניתן לשמוע את החיוך בקול שלה.
"הבנתי. להודיע לדרק?" סיכמה פולי.
"אם אותו את רוצה להביא..." היתממה קייסי.

18:24

"הגעתם למספר שאליו חייגתם. תתמודדו עם זה."
"דרק, זאת פולי... ביום חמישי אנחנו הולכים להופעה של הפו
פייטרס כי המטורפת שלי קנתה לנו כרטיסים - היא מביאה את החבר
החדש שלה... מקווה שאין לך תכניות אחרות; תתקשר אליי..."

19:42

רינג-רינג!
"הלו?"
"מי זאת המטורפת?"
"תנחש..."
"פולי, יש לך הרבה חברות מטורפות. גם את לא בדיוק שפויה. על מי
את מדברת?"
"קייסי!"
"טוב, היא באמת הכי מטורפת... יום חמישי - באיזו שעה? איפה?"
"ההופעה מתחילה בעשר, ו... זה באיזה מועדון אחד - קוראים לו
סקאלה. שם חמוד, לא?"
"מה?... לא יודע, תלוי... לא הייתי קורא לבת שלי סקאלה, למשל,
אבל בשביל מועדון, זה שם מגניב..."

יום חמישי, 21:52

"תירגעי כבר, אנחנו לא מאחרות!" פולי ניסתה להרגיע את קייסי
לשווא. חברתה הביטה בה בכעס.
"פולי, כשאמרתי לך להיות מוכנה בתשע וחצי, התכוונתי לתשע וחצי;
לא עשרים לעשר, תשע וחצי! ותפסיקי ללכת כשאני מדברת אלייך!"
צעקה אל חברתה, שלא טרחה לעצור ולהקשיב למענותיה.
"הגענו בזמן, בסופו של דבר, לא? אפילו לפני הזמן. אין לי כוח
להקשיב לכל זה, את סתם מתנהגת בקט - "
היא קפאה למראה המועדון. האותיות הגדולות, שאייתו את השם
SCALA, עוררו בה משהו מאיים. המקום הזה נתן לה תחושה לא
טובה, שהיא, מצידה, הדפה לטובת ההנאה שבהופעה.
"מה קרה, נשכת את הלשון?" עקיצתה של קייסי קטעה את הרהוריה.
"בואי, ניכנס."
"את לא רוצה לחכות להם?" ניסתה פולי להתחמק.
"למי?"
"קורי ודרק!"
"בשביל מה? הם ילדים גדולים, את יודעת... אבל אם את רוצה,
תישארי פה ותחכי להם. אני נכנסת," הודיעה קייסי.
לעומת אדישותה של חברתה, פולי החליטה להישאר בחוץ; אולי כי
פחדה להיכנס. היא הציצה שוב לעבר האותיות המהפנטות, כאילו
שהבהייה בהן תחדש או תגלה לה משהו. במשך שבע דקות תמימות עמדה
שם, מנותקת מהסביבה ומעצמה, עד שהרגישה זרוע באה מאחוריה,
מחבקת אותה. היא הסתובבה בבהלה ומצאה את עצמה עומדת מול החבר
שלה, דרק.
"הבהלת אותי...!" מלמלה בהקלה.
"למה? מה קרה?" התעניין.
"לא, כלום..." התחמקה פולי. "בואו ניכנס, קייסי כבר בפנים."
וכך, מתעלמת מכל התחושות הפנימיות שמזהירות אותה מהמקום הזה,
היא נכנסה.
"קייסי?!" צווחה פולי למראה חברתה. "מה את עושה?!"
קייסי, שישבה ליד הבר ונראתה כבר לא מאופסת לגמרי, הקפיצה
טקילות בקצב.
דרק חייך והצטרף אליה, בעוד פולי תקעה בשניהם מבט עגום. גם
קורי, שעדיין עמד לידה, לא נראה מרוצה מכל העניין.
"בואו פשוט נלך להתיישב עד שההופעה תתחיל," ביקשה פולי
נואשות.
"עוד מעט. לכו, אנחנו תיכף נצטרף אליכם," אמרה קייסי בצחקוק
קל.
לקורי ופולי לא ממש היתה ברירה אחרת, מלבד לעשות כדבריה. חסרת
מנוחה ומוטרדת כפי שהיתה, פולי לא היתה מסוגלת ליהנות מההופעה.
מדי פעם היתה זורקת מבטים חטופים לכיוונם, מתוך תחושת חוסר
האונים האיומה שמצאה את עצמה בה, מייחלת שקייסי תעמוד במילתה.
אבל היא לא.

לבסוף פולי החליטה לעשות את הנכון בעיניה כחברה של קייסי,
כמישהי שאכפת לה ואוהבת אותה; ולהתעלם ממה שקייסי עלולה להגיד
או לחשוב עליה לאחר מכן.
היא קמה. צעד, צעד. מרימה את הראש; מנסה להפגין כמה שיותר
ביטחון וסמכותיות. היא הגיעה. הנה הם, מולה; כבר עברו שלב
ומגוונים עם וודקה.
"בואי," פנתה ישירות לקייסי, בקול תוקפני.
"לאן?" שאלה, מבולבלת.
"החוצה. הביתה. לכל מקום אחר. כל מקום שאין בו אלכוהול. רק
בואי!" השתמע מקולה של פולי שהיתה לחוצה ונמהרת.
"למה? שאלה קייסי במן תמימות מפוקפקת.
קורי, שעד עכשיו צפה במתרחש ממרחק, החל להתקרב בהליכה איטית.
"למה?!" חזרה אחריה פולי בקול המום. "למה?! תסתכלי על עצמך! זה
למה!"
"יש לך בעיה?!" עברה קייסי לטון יותר תקיף. "כי לי אין!" היא
ניסתה לקום ממושבה, אך ברגע שהתרוממה, רגליה כשלו והיא נפלה אל
הריצפה.
פולי פלטה צפצוף קולני. קורי הגביר את קצב התקדמותו אליהם כמעט
עד ריצה. דרק לא נראה כאילו הוא בכלל שם לב למה שקורה חצי מטר
ממנו. גם קייסי עצמה לא נראתה כאילו הבינה מה כרגע קרה לה. היא
הסתכלה מסביבה וניכר בה שהיתה מבולבלת מאוד. אבל בכל זאת נראה
שזה עורר בה משהו. היא נמנעה מלהביט בפולי, שכל כך רצתה לעזור
לה. רצתה, אבל לא ידעה איך או אם קייסי בכלל תסכים לקבל את
עזרתה באותו רגע. קייסי הכירה את ההבעה על פניה של פולי. המבט
שנתן לה את ההרגשה הכי מעודדת, ועם זאת, גם את ההרגשה הכי
גרועה. לא, לא מבט צדקני שמטיף "אמרתי לך." אלא מבט תומך,
שאומר "אני אוהבת אותך, וכרגע הכי חשוב לי שתהיי בסדר. בכל
השאר נטפל אחר כך."

23:17

"בעעעעעעעע!"
מאחורי המועדון, קייסי הקיאה מה שנראה כמו תערובת של כל מה
שנכנס לגופה ביומיים האחרונים.
"מרגישה יותר טוב?..." שאלה פולי בהיסוס.
"תגדירי 'טוב'," אמרה קייסי בקול חלוש.
"הנה - קחי את זה," פולי הגישה לה כוס קפה ארוזה. "זה אמור
לעזור."
"בואו פשוט... נלך הביתה. נסיים מוקדם להערב," ביקשה קייסי.
"אני אקח אותה הביתה," פנה קורי אל פולי. "קחי," הוא הושיט לה
את המפתחות למכוניתה של קייסי. "תדאגי שהוא יגיע הביתה," אמר,
מחווה בראשו לכיוון דרק. פולי הנהנה ודחפה את דרק קלות לכיוון
המכונית.
"תיכנס," ציוותה עליו. הוא הביט בה במן מבט משונה, אך נכנס -
מצד הנהג. היא החלה ללכת לכיוונו.
"אתה לא נוהג!"
"למה?"
"כי אתה שתוי!"
"אז מה?!"
"אז אתה תעשה תאונה ותהרוג את שנינו!"
"איזה שטויות... אני לא הולך להרוג אף אחד..."
"לא מעניין אותי. אתה לא נוהג."
"טוב!"
"תעבור לצד השני."
דרק קם, עקף את המכונית והתיישב בצד הנוסע, מלפנים. פולי נכנסה
למכונית אף היא.
"למה אתה מסתכל עליי ככה?" שאלה.
"כי את יפה," ענה לה. למרות הקול המסטול שלו, פולי הרגישה את
המחמאה, וזה גרם לה למבוכה. פולי מעולם לא למדה לקבל טוב
מחמאות. הוא רכן לעברה ונישק אותה. הוא התקרב אליה יותר, עוטף
אותה. היא החלה להרגיש אי-נוחות מציקה.
"לא," ניסתה לעצור אותו.
"למה?" שאל בתמימות לא אופיינית.
"כי אני לא רוצה. אני לא מרגישה עם זה בנוח," קבעה.
"את 'לא מרגישה עם זה בנוח' כבר שבעה חודשים!" אמר דרק במן קול
נואש. "את חושבת שאי פעם תרגישי עם זה בנוח?"
"אני לא יודעת!" בקולה של פולי ניכר חוסר אונים - ואי נוחות.
דרק נשען אחורה והרהר לרגע. לפתע עברה עווית קלה בפניו.
"אני לא מרגיש טוב," אמר בקול מוזר.
פולי, משערת שדרק עומד לעבור את מה שקייסי חוותה מספר דקות
לפני כן, יצאה מיד מן הרכב, פתחה את הדלת מכיוונו של דרק ומשכה
אותו החוצה.
"תוציא את זה. תוציא את הכל," היא נעמדה מאחוריו, מפנה לו
מקום. "אני חושבת שזה יגרום לך להרגיש יותר טוב."
הוא הסתובב אליה ופתח את דלת המושב האחורי.
הוא נראה שונה; פניו היו קרות ומנוכרות; כמו רובוט.
צמרמורת עברה בגופה של פולי. היא מעולם לא ראתה אותו ככה,
ומשהו אמר לה שמה שעומד מולה הוא לא בדיוק הדרק שהיא מכירה.
"מה אתה - ?"
דרק דחף אותה למושב האחורי והתחיל לנשק אותה ולגעת בה בניגוד
לרצונה, בעוד הוא מפשיט אותה.
"מה אתה עושה?! דרק, תפסיק!"
אבל הוא לא הפסיק.
בדקות הספורות ההלו, דרק הצליח להשבית את כל הרצונות והשאיפות
של פולי. לבגוד בכל האמון שנתנה בו. לרמוס את כבודה כאילו היה
חרק מסכן. מותיר בה שני סוגי רגשות בלבד כלפיו - פחד, וכעס.
אבל שום דבר מזה לא עניין אותו. הוא החליט שהוא רוצה משהו,
והוא יקבל אותו. זה לא משנה מה הוא יצטרך לעשות בשבילו. לצווחת
ה"לא!" שלה לא היתה שום משמעות בעיניו.

23:48

פולי נכנסת בשקט לחדרה וסוגרת את הדלת. היא לא טורחת להדליק את
האור. היא מתיישבת על המיטה ומתבוננת סביבה. מבטה נודד מערימת
הדפים המפוזרים על שולחן הכתיבה אל הבגדים הזרוקים על הכיסא,
ונוחת לבסוף על הטלפון שהיא השאירה על הריצפה ליד המיטה.
פולי מרימה את הטלפון. היא מרגישה את הצורך לחלוק.
רינג-רינג!
היא מתקשרת לקייסי; למרות כל מה שקרה הערב, ואלי דווקא בגלל
זה.
רינג-רינג!
היא מרגישה שהיא חייבת לדבר עם מישהו. עכשיו. חייבת לבכות,
חייבת להוציא את זה באיזשהי דרך. הרי זה רק טבעי ואנושי מצידה
לרצות להוציא את כל סערת הרגשות הזאת, לא? את כל הכאב הזה.
פולי מניחה את השפורפרת.
טבעי ואנושי? מחוץ לתחום.
הרגשות שלה לא כל כך טבעיים, והיא לא מרגישה כ"כ אנושית כרגע.
לאנשים יש זכויות. זכות לפרטיות, זכות להגנה על גופם ורכושם.
זכות להרגיש נאהבים, זכות להרגיש שווים. זכות לחיות.
זכויות שפולי מרגישה שנלקחו ממנה הערב.

יום שישי, 9:21

רינג-רינג!
עפעוף קל.
רינג-רינג!
הממ? זה הטלפון מצלצל ככה?
רינג-רינג!
אוף... למה כ"כ מוקדם?!...
רינג-רינג!
"הלו?" קולה המפהק של פולי הטריח את עצמו לבסוף במענה.
"פולי? את ערה? יופי; בואי איתי," קייסי, שנשמעה עירנית מדי
לטעמה של פולי, שוב מנסה לגרור אותה למקומות נידחים.
"אני ערה?! אני ערה כי הצלצול שלך העיר אותי! ואני לא הולכת
עכשיו לשום מקום - מהסיבה הזאת בדיוק!" פולי היא לא טיפוס של
בוקר.
שתיקה.
"בסדר..." נכנעה פולי למאבק שלה נגד עצמה.
"יופי!" סיכמה קייסי בעליזות. "ניפגש עוד עשר דקות?"
"כן..."

9:38

"לאן את רוצה ללכת?"
"לא יודעת, אבל לא בא לי להיות בבית..."
פולי בהתה בעץ מולה. על פניה נסוכה הבעה קרירה.
"אני יודעת לאן אני רוצה ללכת," אמרה, והפנתה את מבטה בבת
אחת אל קייסי. "את באה איתי?"
"לאן?"
אבל במקום לענות, פולי פשוט התחילה ללכת.

9:46

מה בדיוק אנחנו מחפשות?" שאלה קייסי את פולי, שסרקה בעיניה את
המעברים, בחיפוש ברור אחר משהו.
"בדיקת הריון."
"מה?"
"בדיקת הריון! מה לא ברור?!"
"בשביל מי?"
פולי הסירה את מבטה מהמדף, והסתכלה ישירות לתוך עיניה של
קייסי.
"בשביל מי את חושבת?"
קייסי נעצה בה מבט המום.
"את ודרק?! אבל - אבל חשבתי - "
"לא רציתי אותו."
"אז למה לא אמרת משהו?"
"אמרתי." המרירות בקולה היתה מצמררת.
"והוא בכל זאת - ?"
"כן." פולי הרימה את מבטה. "הנה זה. בואי."
"לאן?"
"לשירותים."
"מה - כאן?"
כן... אני לא הולכת לעשות את זה בבית... ואני רוצה לדעת
עכשיו."

9:53

"כמה זמן צריך לחכות לדבר הזה?"
"אממ..." קייסי סרקה בעיניה את דף ההוראות. "שלוש דקות. אבל
אני לא בטוחה אם הבדיקה תהיה עדכנית. מתי זה היה?"
"אתמול בלילה."
"אה."
"מה?"
"פולי, היינו שיכורים."
"וזה אמור להצדיק משהו?"
"לא, אבל... הוא לא היה מודע למה שהוא עושה!"
ובעוד פולי נועצת בה מבט זועם, היא הסתכלה אל הבדיקה.
"שני קווים." היא הרימה את מבטה ישירות אל עיניה של פולי.
"אל תסתכלי עליי ככה, את לא מכירה את ההרגשה! בחיים שלך לא
השתכרת!"
"ואת בחיים שלך לא נאנסת." היא חטפה את הדף מידיה של קייסי,
ויצאה בכעס.
היא עצרה מחוץ לבית המרקחת, כדי לבדוק את מצבה בדף ההוראות.

קו אחד = שלילי.
שני קווים = חיובי.

עברו שישה חודשים מאז אותו לילה. שישה חודשים בדיוק. מיותר
לציין שפולי ודרק לא נפגשו עוד. גם היחסים של קורי וקייסי לא
ממש שרדו את החוויה; קורי החליט שהיא "משוחררת" מדי בשבילו,
ונפרד ממנה. דרק וקורי לא ממש הכירו אחד את השני לפני כן, ולא
בדיוק הפכו לחברים טובים גם אחרי. מאז אותו בוקר שאחרי, גם
פולי וקייסי לא החליפו מילה - עד שישה חודשים לאחר מכן.

רינג-רינג!
פולי בוהה בטלפון. היא לא מתכוונת לענות.
רינג-רינג!
היא קמה ונותנת למשיבון לענות.
"תעשו את זה קצר."
"פולי, זאת קייסי..."
פולי מסתובבת בחדות ונועצת מבטה במשיבון.
"אני לא יודעת למה אני מתקשרת דווקא עכשיו, או אם בכלל תרצי
לדבר איתי, אבל כבר המון זמן אני מרגישה את הצורך להתנצל על
הבוקר ההוא - "
פולי רצה אל הטלפון והרימה את השפורפרת.
"הלו?"
"פולי? רק רציתי להתנצל על אותו בוקר... את זוכרת? בבית
המרקחת?"
"כן."
"טוב... לא התנהגתי כמו חברה ואני מצטערת על זה."
"זה בסדר," אמרה פולי, אך נשמעה מרוחקת.
"תגידי... בסוף - מה עשית?" שאלה קייסי בסקרנות.
"מה הכוונה?"
"הבדיקה יצאה חיובית?"
"כן."
"ושמרת אותו?"
"אותה."
"זה אומר כן?..." קייסי ענתה לעצמה. "כבר בחרת לה שם?"
"כן, למען האמת."
"ואיך יקראו לה?"
"סקאלה."