באחד מימי החורף הקשים נכנס למך, האיש שעתיד להיות נידון
לכליה, לביתו של שאול הקצב. עננים אפורים ושחורים כיסו את
השמיים, וטיפות עבות של גשם כיסו את האדמה, הבתים והרחובות.
פנס רחוב קטן על צד הדרך האיר גם על שביל ביתו של הקצב, וגם על
דלת ביתו. למך שהיה לבוש סחבות, ושהיה רטוב עד מאוד, הילך
ברחוב עד שהגיע לפתח ביתו של הקצב. הוא דפק על הדלת בחוזקה,
ידיו רעדו מהקור. עברו מספר רגעים בלי שתפתח הדלת, ובראשו של
למך התרוצצו מחשבות על הליכה חזרה לביתו הוא, כי חשב שאין איש
בביתו של הקצב. תריסי החלונות היו מוגפים, שקט ודממה שררו
באזור, ואי אפשר היה לראות דבר כי חשוך היה וטיפות רבות נטפו
על משקפיו של למך. בזמן ההוא נשמעו רעמים עזים, וברקים גדולים
הפיצו אור בחלל הריק. למך לא פחד, אך רצה מאוד לתפוס מחסה. הוא
הפנה את גופו לאחור ופסע צעדים מועטים. רק אז נפתחה הדלת. נשמע
קול פתיחת מנעול הדלת. סדק קטן נפער, חריץ בין הדלת עצמה
למשקוף. קול רעם הבהיל את הקצב שפתח את הדלת. ולאחר הרעם בא
ברק שהרעיד את הבית כולו. המפתח נשמט מידו של הקצב וצליל מתכתי
מעומעם נשמע מתוך האפלה. הקצב הרים את המפתח ושם אותו במקומו.
לאחר מכן לחץ על מתג האור. שובל אור יצא מהחריץ שנפער כבר קודם
בין הדלת למשקוף. לאחר שניות מספר פתח הקצב את הדלת עד סופה
ודמותו השלמה נגלתה לעיני למך. איש רחב, פניו נפוחות, בטנו
עגלגלה ושיערו מאפיר. הוא לבוש לבן, לבן עכור ומלוכלך, וסינר
גדול פרוס מצווארו ומטה, כמעט עד נעלי העור השחורות, הבוהקות.
מספר כתמים קטנים של דם היו מרוחים על סינרו של הקצב, אך הדבר
היה שגרתי לחלוטין כי זו היא עבודתו. זיעה ניגרה על פניו, והוא
ניגב אותה בידו.
לפתע פצה שאול הקצב את פיו ואמר בקולו העבה : "כנס, בפנים חם
וגשם אין" קפלי השומן שעל פניו נעו מצד אל צד בצורה גועלית.
למך נגעל אך שפתיו נשארו חתומות, הוא לא הגיב, לא הוציא מילה.
שאול החל פוסע אל תוך הבית, ולמך אחריו. את צעדיהם ממשיכים
ללוות ברקים רעמים וטיפות גשם גדולות. למך סגר את דלת הבית.
שני האדונים התיישבו ליד שולחן האוכל במטבח. אישתו של הקצב לא
הייתה בבית, למך ישב בכיסאה וניגב את משקפיו. שאול הקצב שאל
אותו אם ירצה לאכול דבר מה. למך סירב להצעתו הנדיבה, הוא לא
היה רעב. הוא שם את משקפיו בחזרה על פניו, והביט סביב. ליד
הכיור היה מונח קרש חיתוך גדול שעליו לפחות שלושה גושי בשר
גדולים, לא מבושלים, ומדממים, סכין ארוכה, רחבה, ועליה טיפות
דם טריות. בכיור עצמו הייתה ערמת צלחות, שאריות בשר ועצמות,
וכלי אוכל- סכינים ומזלגות. על הקיר ועל ארונות המטבח ניכרו
סימני דם דהויים.

בינתיים קם הקצב מכיסאו וצעד לעבר הכיור. הוא החל שוטף צלחת
אחת. קול המים נשמע למרחוק. לאחר שסיים בשטיפה ובניגוב, שם את
הכלים על השולחן ולאחר מכן חזר לכיוון הכיור. הפעם ניגש אל קרש
החיתוך שהיה מונח ליד הכיור. שם תפס בידו השמאלית גוש בשר,
ובידו הימנית אחז את הסכין הגדולה. הוא החל במלאכתו. בתחילה
חתך את גוש הבשר למספר חתיכות קטנות יותר. לאחר מכן קצב גם את
חתיכות אלו למספר חתיכות. הוא עשה זאת במקצועיות רבה ובמהירות.
טיפות זעה החלו ניגרות על פניו בשנית, והוא ניגב אותן בידו.
אפשרי היה לראות שחלק מטיפות הזיעה טפטפו גם על חתיכות בשר
הבהמה. לאחר שניגב את זיעתו, חזר לעבודתו. הוא סידר את גושי
הבשר בדייקנות על קרש החיתוך והלם בהם בכוח עם גב הסכין. כל
הזמן הזה למך מתבונן בו בסקרנות. הקצב שם גוש אחד בצלחת, ואת
הצלחת הכניס לתנור. בערך לחמש דקות. באותן חמש דקות של ציפייה
לבשר, דיבר הקצב עם למך, הוא שאל אותו לשלומו, ולמך ענה לו
בקצרה. הקצב גם שאל אותו על מזג האוויר, וגם על זה למך הגיב
בקיצור. למזלו של שאול הקצב, הבשר נהיה מוכן ויותר הוא לא היה
צריך לחפש בראשו שאלות קצרות וחסרות משמעות. הוא שם את הבשר על
השולחן והחל נועץ בו את שיניו, כחיית טרף. הבשר הפיץ את ריחו
הנעים בחלל הבית. למך חיכה ששאול הקצב יסיים לאכול ואז שאל
אותו את השאלה שלשמה הגיע לביתו.