את הפתגם "אם מישהו פגע בך פעם אחת זה אשמתו אבל אם מישהו פגע
בך פעמיים זאת כבר אשמתך" הרי כולם מכירים, אבל אני עדיין לא
הפנמתי אותו.
איך יתכן שהייתי כל כך אטום למה שקורה סביבי? שהייתי כל כך
נאיבי וכל כך תמים?,  מה כבר רציתי? מישהו לדבר איתו. מישהו
שיהיה שותף לסודות שלי. או לרצונות שלי ואולי אפילו לאהבות
שלי???

חברים הרי כל אחד יכול לטעון שיש לו אבל השאלה היא האם אותו בן
אדם יודע להבדיל בין: מכרים, ידידים, "חברים" וחברים?
הראשון הוא הגדרה המתארת אנשים שאם ישאלו אותך אתה אולי תוכל
לומר שאתה יודע מי אלה, הכי הרבה שתוכל לעשות זה לשייך שם
לפרצוף אבל לא יותר מזה. ידידים הם האנשים שאם תפגוש אותם
ברחוב אז תאמר להם שלום  ואולי תנהלו איזה שיחה סתמית. "חברים"
הם האנשים שאיתם תבלה בלילה, אבל אם תחשוב על זה קצת תראה שאתה
לא יודע עליהם יותר מידי פרטים, אתה לא מכיר אותם לעומק. אבל
ההגדרה האחרונה לא מתאימה לכל אחד, היא מתאימה רק לכמה יחידי
סגולה, ועליהם חייבים לשמור בכל מחיר, הם יחידים במינם ולכן
מספרם כל כך מועט. להם תרגיש שאתה מסוגל לספר הכל, על כל
המחשבות הכי זדוניות שלך, ועל כל הסודות הכי כמוסים שלך, והם
יהיו מסוגלים להבין, הם יתמכו בך כשכואב לך וישמחו איתך כששמח
לך. איתם כשתתחיל לדבר לא תעצור בעצמך, ולא תחשוב על מה שאתה
הולך לומר כי תדע שמהם אתה לא צריך להסתיר כלום. אבל הבעיה
איתם היא שהם יהיו אלה שמסוגלים לפגוע בך בצורה הכי קשה.

לא מזמן דיברתי עם ידידה שלי, שאותה אני מכיר כבר כמה שנים,
אבל רק בזמן האחרון אני מתחיל באמת להכיר אותה ולא סתם
"להכיר". שאלתי אותה למה היא בונה סביבה חומות כאלה, למה היא
מסרבת לתת לאנשים להתקרב אליה, היא ענתה לי שהיא מפחדת מהם,
שהיא לא  רוצה להיפגע. רק היום אני מבין על מה בדיוק היא
דיברה, רק היום אני רואה עד כמה שהיא צודקת, לאט לאט אני מגלה
שכל אלה שחשבתי שהם חברים שלי הם בעצם סתם אנשים שלא באמת אכפת
להם ממני, כאלה שיהיו מוכנים לוותר עלי ברגע שהם לא יצטרכו
אותי, כאלה שאם אני אשכב חולה בבית, הם לא יתקשרו לשאול
לשלומי, כאלה שביום הולדת שלי לא יתקשרו לומר לי מזל טוב וכאלה
שכשצריך אף פעם אי אפשר להשיג.
אבל ברגע שהם יצטרכו משהו הם יהיו מסוגלים להיות האנשים הכי
נחמדים בעולם, ולהתחנף הם ידעו גם ידעו, ויעשו את זה טוב,
וכשאתה תבואאליהם בבקשות, הם יגידו לך שהם לא יכולים עכשיו
ושהם עסוקים מידי ושאין להם זמן ועוד אלף ואחד תירוצים.

בזמן האחרון גיליתי שהרבה יותר קל לדבר עם אנשים מדומים מאשר
עם אנשים אמיתיים, עם אנשים שהם רק קבוצה של מספרים ואותיות
שאתה מדבר איתם רק בטלפון או באינטרנט, עם אנשים שאתה אפילו לא
מכיר, להם תיהיה מסוגל לומר הכל, מתוך ידיעה שהם לא יהיו
מסוגלים לפגוע בך.

לא יודע מה איתכם אבל אני יודע שהחשבון נפש הבא שאני יעשה
יכלול בתוכו את השאלה על מי אני סומך באמת ולמי אני יכול לספר
הכל, זה יכלול מחשבה על האנשים סביבי ומה אני בשבילם ומה הם
בשבילי, לא בטוח אם אני אוהב את התוצאה או לא, אבל אני מקוה
שהתשובה לזה תיהיה שווה את המאמץ. אחר כך אני אוכל להחליט אם
עלי לחפש חברים חדשים, או להישאר עם אותם "חברים" שאני לא יכול
לספר להם כלום.