יש לי פאק באופי. זה לא נורא כל כך, כי להרבה אנשים יש פאקים
באופי שלהם, והם מסתדרים עם זה אחלה. יכול להיות שהם לא מודעים
לפאק שלהם, או שהם אוהבים להשתמש בסם ההתכחשות שרובנו אוהבים
להזריק לוורידים, כשאנחנו ניצבים בפני מצבים לא נוחים. מצבים
שבהם הבנאדם משתדל ולפעמים מצליח לאחוז בדברים תלושים
מהמציאות, וכל זה בשביל להרגיש טוב עם המציאות. אולי זה בעצם
פאק של המציאות. תראו אותי סוטה מהנושא, הבאתי אותה בסטייה
לכיוון של מחשבות על החיים. וזה אחלה, כי הסיפור הבא הוא חתיכת
מחשבה על החיים. יותר הרהור מאשר מחשבה. מישהו הסביר לי פעם את
ההבדל בין הרהור לבין מחשבה:" הרהור יכול לגרום לך לא לשים לב
לכביש ולעשות תאונה. מחשבה יכולה לגרום לך לרצות לעשות תאונה".
איזה תותח הוא היה, מי שאמר לי את זה. הוא היה אומר לי הרבה
דברים, אבל משום מה הוא היה אומר לי אותם רק כשהייתי באמצע
כתיבת סיפור, והדברים שהוא היה אומר היו מתאימים בול לאותו קטע
בסיפור. איזה קטע איתו.

טוב, נחזור לסיפור. יש לי פאק באופי. מקומות הומים אדם עושים
לי טוב בלב. אני מסוגל ללכת לים רק בגלל שיש שם הרבה אנשים,
ולא בגלל החול או הכוסיות. אני רק צריך להיות שם בין כל האנשים
האלה, וכבר מתחיל להיות לי טוב בלב... אז הנה הסיפור:

לפני כמה ימים, הרגשתי חרא עם עצמי ועם החיים שלי. היה לי יום
נאחס. זה היה יום שהתחיל מגעיל, ונמשך עוד יותר מגעיל עד
הצהריים. איפשהו בשתיים הוא נהיה יותר בסדר, אבל בשלוש וחצי
הוא חזר להיות מגעיל. לא היה לי כח לכלום, ובעיקר לא היה לי כח
לחשוב על כל הדברים שאין לי כח אליהם. עברו להן הדקות, ואט אט
התגבשה אצלי החלטה. החלטה שמה שהניע אותי לקבל אותה היה היום
המגעיל הזה. החלטתי שאני צריך להרגיש יותר טוב עם עצמי. אתם
יכולים לחשוב לעצמכם, שזה בנאלי, ושכל אחד יכול לקבל כזאת
החלטה כל יום. אבל אני לא כל אחד. כל אחד היה מסתובב עם ההחלטה
כל היום ולא עושה איתה כלום, וכמו שכבר אמרתי מתישהו לפני 2
שורות, אני לא כל אחד. אני עשיתי איתה משהו. אני עשיתי איתה
משהו רציני. נזכרתי שמה שעושה לי טוב זה מקומות הומים אדם.
בחרתי את הרחוב הראשי בעיר כמקום האידיאלי בשבילי. רוצים לדעת
באיזו עיר מדובר? על הזין שלי. אפילו אני לא יודע באיזו עיר
מדובר, אני רק יודע שיש בה רחוב ראשי הומה אדם.

הלכתי קצת, ואף הזעתי, אך בסוף הגעתי אליו, אל הרחוב הראשי,
ותקשיבו לי, לא יכולתי לבחור יום טוב יותר להרגיש חרא בו. זה
היה היום הכי הומה אדם שראיתי מאז שעברתי הנה, ואני בטוח שזה
היה היום הכי הומה אדם בכל תולדות העיר. איך אני בטוח כל כך?
שאלתי מישהו, שאלתי איזה אחד שעמד בצד, ונראה כאילו הוא עבר
הרבה דברים ביחד עם העיר הזאת. הוא סיפר לי שזה באמת היום הכי
הומה אדם שהוא ראה. והוא ראה הרבה. הוא גם אמר לי שאני בסדר,
כי אין הרבה אנשים שקולטים כמה הרחוב הומה אדם, וגם אמר שיש לי
הערכה טובה לכמויות של אנשים. עוד 14 שורות ואני מגיע לתכל'ס
בסיפור.

התחלתי ללכת ברחוב, נהנה מכמות האנשים, מרגיש איך נהיה לי טוב
בלב. למרות שידעתי שזה יהיה ככה. הלכתי, והלכתי. עברתי חנות,
ועוד חנות, ודוכן, ועוד חנות. מה שמצחיק,זה שהיה לי רצף מטורף
של מעברי חציה עם רמזור ירוק, איזה חמש או שש. זה עשה לי עוד
יותר טוב. פתאום, משום מקום, הגיע רמזור אדום. ביום רגיל הייתי
עובר, אבל בגלל שהיה לי רצף מטורף של רמזורים ירוקים שבהם
עברתי כמו מלך, הרגשתי שצריך לתת כבוד לרמזור האדום, שהצליח,
אולי בלי כוונה, לדפוק לי את הרצף. עמדתי וחיכיתי. חיכיתי,
וחיכיתי עוד. ועוד קצת. עברו להן איזה חמש דקות, שזה המון זמן
בשביל רמזור של הולכי רגל ברחוב הראשי של העיר, ועדיין הוא לא
התחלף. אז חיכיתי עוד. לא היה אכפת לי. מה שהחזיק אותי היה
השמחה מהרצף של הירוקים. עבר לו הזמן, השמש התחילה להיכנס
לאווירה של שקיעה, ולאט לאט שמתי לב שכל האנשים שמחכים איתי
ברמזור לא זזים, אפילו לא ממצמצים. פשוט עמדו שם כמו פסלים.
ומה שעוד שהיה עוד יותר מוזר היה ששמתי לב שכבר כמה דקות לא
עברה אף מכונית. אפילו לא איזה רוכב אופניים מזדיין. אף אחד לא
זז לידי. חיכיתי, והם עדיין לא זזו. ועדיין אף מכונית לא עברה.
וככה הרגשתי, שכל העולם מסביבי פשוט קפא. הכל פשוט עצר. הכל
חוץ מאיזה ילד אחד שעמד לידי. גם הילד עמד וחיכה. מדי פעם הוא
הסתכל עלי, וכל זה תוך כדי שהוא מתופף עם הידיים על הגוף כמו
איזה חובבן מורעל. או מקצוען בשיא ההתלהבות. נהנה מהעולם. מין
דמות כזאת שאם היא הייתה באיזה סיפור עם מסר היא הייתה מייצגת
את התמימות והכיף בחיים, כשאתה עוד ילד. הוא קלט שהסתכלתי
עליו. ובצדק, כי הסתכלתי עליו באופן ממש מוזר. בהתחלה הסתכלתי
עליו בצורה מוזרה, כי הוא היה היצור היחיד שזז, חוץ ממני,
באותו רמזור להולכי רגל, וככל שעבר הזמן הסתכלתי עליו בצורה
מוזרה, אך שונה. קלטתי שהוא די דומה למישהו שאני מכיר, אבל לא
זכרתי מי. ניסיתי להיזכר ממש חזק. פתאום ראיתי את זה בראש.
קלטתי. הוא ממש דומה לי, כשהייתי בן תשע בערך.

" למה אתה בהלם? אתה נראה נורא... ותפסיק להסתכל עלי ככה... זה
מכניס אותי לסרטים". אמרתי לו שאני מצטער, שלא התכוונתי,
ושפשוט הוא ממש דומה  "לך כשהיית קטן?, מה נראה לך? שאני לא
יודע? אחרת מה הייתי עושה פה?! אידיוט..." לא משנה כמה הייתי
מניאק פעם, לא הייתי מניאק כמו הילד הזה. אבל עובדה זה עובדה.
הוא עמד שם לידי, וכנראה ייצג איזה משהו שהייתי אמור להבין
לבד. שאלתי אותו מה עושה לבד באמצע הרחוב, הוא ענה לי שבעיקרון
הוא פה עם אימא שלו, אימא שלי, ושהיא החליטה שזה רק יסבך את
העלילה אם היא תופיע ותראה מה ייצא ממנו, כלומר ממני, כשהוא
יגדל. התמלאתי חוסר בטחון. לא בגלל הסצנה הלא כל כך שגרתית
הזאת של מפגש עם עצמי בעבר, אלא בגלל שאולי גם האימא מייצגת פה
משהו, אולי באמת לא יצא ממני כלום. הוא ראה לי את החוסר בטחון
בעיניים ואמר ש "לא נראה לי שהיא מייצגת פה משהו מיוחד... אתה
יודע איך זה אמהות... בייחוד אימא שלנו". התפלאתי כמה שאני
מבין עניין, ועוד בגיל תשע. הוא התחיל להראות סימנים של אי
נוחות, התחיל להיות קצת היפראקטיבי. חשבתי שזה בטח בגלל שהוא
לא אכל ממתקים כבר הרבה זמן, ושילדים קטנים חייבים סוכר כדי
לחיות כמו בני אדם, אך משהו גרם לי להבין ששוקולדים לא יהיו
הפתרון בשבילו. הגעתי למסקנה שהוא משתוקק למשהו אחר בפה. זה
בטח היה בגלל שהוא שאל אותי אם "יש לך סיגריה?". אמרתי לו שיש
לי נובלס ושזה לא מתאים לילדים בגילו. הוא חייך ואמר לי "יא
אפס מניאק, אתה גם מתקמצן לקנות סיגריות נורמליות וגם מתקמצן
להביא לי אחת? מי היה מאמין שאני אגדל להיות כזה כלומניק..."
נעלבתי. לא האמנתי. שנים של התמודדות עם מצבים לא נעימים,
התבגרות, השקפת עולם, וראיה מסוימת על החיים, ובסופו של דבר-
מי מעליב אותי? אני !!

רציתי לדעת אם זהו, אם זה רק הוא פה ואין יותר עם מה להתמודד,
אם הכל נגמר ואני חוזר ללכת ברחוב כמו שאני אוהב, שיהיה לי טוב
בלב. היו לי כמה שניות של תקווה, עד שהילד פתח ת'פה "נראה לי
שההוא בצד השני של הכביש גם כן מייצג משהו" הוא אמר והצביע על
איזה זקן חביב שעמד בצד השני של הכביש. גם הוא חיכה כנראה
שהרמזור יתחלף לירוק. "אל תדחיק את זה, אל תנסה אפילו" דפקתי
לו מבט של 'אין לי מושג על מה אתה מדבר' כשידעתי בדיוק, אבל
בדיוק, על מה הוא מדבר. אף אחד לא רוצה להתמודד עם עצמו בעוד
50 שנה, זה יכול להוביל רק להרס עצמי. לא רציתי את זה על הראש
באותו רגע. אבל הילד, מה אכפת לילד הדפוק לסתום ת'פה? "מה, אתה
מפחד?" הוא שאל אותי בנימה של 'הנה באה עוד שאלה מדאיגה', "אתה
רוצה שאני אקרא לו?". ביקשתי ממנו יפה שלא יעשה שטויות, אמרתי
לו שצריך להתנהג יפה לקשישים, אבל הוא לא בדיוק קנה את זה.
"אל תשחק אותה... שנינו יודעים בדיוק למה אתה לא רוצה שאני
אקרא לו... כל המצב הזה פשוט גדול עליך. גדול עליך ועל האופי
העלוב שלך, שלנו..." לא נעים לי לקלל אף אימא, ובייחוד לא את
אימא שלי, אבל הייתי חייב להודות, הבנזונה צדק. צדק במאה אחוז.
הסתכלתי על הזקן וראיתי שיש לו חיוך על הפנים, הוא נראה שמח.
זה נראה לי קצת מוזר, אבל בכל שמחתי בשביל שנינו. אם הוא שמח,
אז גם אני שמח. "מה אתה שמח?" הילד אמר. הוא חיכה כמה שניות,
ואז התחיל לנופף בידיים לעבר הזקן. הוא קרא לו שיבוא אלינו.
ביקשתי ממנו שיפסיק, אבל הוא פשוט לא שם עליי. הוא קרא לו
בקריאות שמחה, ומהיכרות שלי עם עצמי, ידעתי שהזקן לא יסרב לזה.
הוא התחיל ללכת לעברנו. לאט לאט. הילד המשיך בקריאות ובנפנופים
ותוך כדי חייך ואמר "לי לא אכפת אם תהיה עצוב, זה אפילו יעשה
אותי קצת שמח". בהתחלה לא כל כך הבנתי, עד ששמעתי רעש מוכר. זה
היה רעש של מנוע. מנוע גדול. הסתכלתי ימינה וקלטתי משאית
עצבנית דוהרת לכיוון המעבר חצייה. הילד המשיך לנופף בידיים
ולקרוא לזקן, כאילו לא קורה כלום. " אני במקומך הייתי מתאבד
בגיל 25, ככה כל זה לא היה קורה". התחננתי שיפסיק, ירדתי על
הברכיים, אבל זה רק מתח את החיוך שלו לכיוון עור התוף. הזקן
התקדם לעברנו, מחייך חיוך תמים, מרגיש רצוי. שנייה וחצי אחר כך
הוא כבר היה מפורק לגורמים, איזה 30 מטר מאיתנו. אין לכם מושג
איך התבאסתי. היום הזה התחיל מגעיל ונגמר נורא. הרגשתי כאילו
משאית עצבנית דרסה אותי. זה היה חצי נכון. המשכתי לעמוד ככה
איזה חצי שעה, כשתוך כדי הרמזור התחלף לירוק, וכל האנשים
התחילו ללכת לכיוון הבתים שלהם, למשפחות שלהם. חוץ מהילד הקטן.
הוא נשאר לעמוד לידי, כי הוא ראה שממש התבאסתי. נראה לי
שבאיזשהו מובן, הוא קלט מה הוא עשה. המשכתי לעמוד ככה, כאילו
העולם התפרק, ונשארנו רק אני והילד, ופתאום משום מקום, אזרתי
חוזק ושאלתי את הילד אם מתחשק לו לבוא איתי ללוויה.
זה פשוט שבר אותי כשהוא ענה לי "ללוויה...? עזוב... ללכת
ללוויה של עצמך? לא מתאים... זה מתכון ליום מגעיל".