"או, את נראית נהדר!" אמי התרגשה, כאילו זו החתונה שלי, או
משהו כזה. אפשר לחשוב! בסך הכל לבשתי חולצת טריקו לבנה שעליה
מצוייר דגל הגאווה וכתוב, בכתב צבעוני ומצועצע במיוחד: "אני
גאה בחבר הגאה שלי", מה הביג דיל?
ירדתי בפנים מבואסות למטה. אמא שלפה את המצלמה הדיגיטלית שלה
והתרגשה עוד יותר כשהיא התחילה לצלם אותי בטירוף המצלמה שלה
(היא צלמת אופנה, אם לא שמתם לב), כאילו אני אחת הדוגמניות
שלה. "אל תראי כל כך מאושרת", אמרה בחיוך ציני לאחר שסיימה את
סדרת התמונות שלה, וסידרה את חולצתי. התחלתי להתעצבן באמת, אך
לפני שהספקתי להגיב בסרקסטיות הרגילה שלי על התרגשותה המיותרת,
צלצל פעמון הדלת.
אמא רצה לפתוח. "תומר! מה שלומך חמוד?" "מצוין, אפשר לומר שאני
מאוד נרגש", ענה קול עליז (הא! האירוניה) ושמח במיוחד מחדר
הכניסה של הבית. "עמית מוכנה?" באותו רגע נכנסתי לחדר בצעדים
כבדים, מחייכת חיוך מאולץ. תומר ואמא חייכו חיוכים כל כך
ענקיים עד שניראה כי הפה הוא החלק העיקרי בפנים שלהם. לאחר שעה
קלה של חיוכים מטופשים מצד תומר ואמא שלי והבעת השתוממות שלי
בגלל היכולת שלהם לחייך כל כך הרבה, אמא שברה את השתיקה. "טוב,
קדימה! שלא תאחרו לפתיחה", אמרה וליוותה אותנו עד סף הדלת.
"ביי אמא", אמרתי באדישות. "ביי" ,הוסיף תומר ביותר שמחה, הרבה
יותר שמחה. הלכנו לאורך השביל של ביתי למכוניתו של אבא של
תומר. אהבתי מאוד את המכונית שלו. זו הייתה פורשה אדומה, הדגם
האחרון שיצא. אבא של תומר הוא חובב מכוניות מושבע וכל שנה הוא
קונה דגם חדש של חברה אחרת. אך המכונית שראיתי מחוץ לביתי לא
הייתה אדומה כלל. אפשר לומר שהיא הייתה המכונית הכי צבעונית
שראיתי. היא הייתה מקושטת בשלטים צבעוניים כמו: "מצעד
הגאווה-יום להתגאות" או "אני גאה בעצמי, ואתה?" ועל החלונות
התנוססו דגלי הגאווה. "יפה, הא?" שאל תומר בהתרגשות, מלטף את
המכונית כאילו הייתה הכלבה החדשה שלו. "דניאל עזרה לי לעשות
הכל". דניאל היא אחותו הגדולה של תומר. היא עובדת כפרסומאית
ויש לה רעיונות מקוריים וראש משוגע במיוחד. אחרי ההלם הראשוני
התחלתי לגמגם "כ...כן... מאוד יפה". "טוב, קדימה נזוז", אמר
ונכנס למכונית. נכנסתי אחריו והתיישבתי במושב לידו, ששקע ברכות
תחת משקלי. חגרנו חגורות ותומר התניע והחל לנסוע לכיוון ת"א.
"אני כל כך שמח שאת באה איתי", אמר תומר באושר כשהוא תופס את
ידי בחום. "אין בעד מה", אמרתי בקרירות קלה, אך תומר, שהיה
נרגש לא שם לב לכך. שקעתי במחשבות.
איך נכנסתי לעסק הזה? חשבתי לעצמי. אה, כן. אני זוכרת בדיוק
איך.
זה התחיל לפני כשבועיים, באותו ערב אצל דפנה, החברה הכי טובה
שלי. היה זה ערב שישי של החופש הגדול. היינו אצל דפנה כל ארבעת
החברות הקרובות: אני, דפנה, יעל ושני. זה היה אמור להיות ערב
עידוד בשביל יעל, שבדיוק נפרדה מהחבר שלה, איתי. ראינו סרטי
קיטש מתקתקים עד להחליא, שיחקנו משחקי חברה, חיסלנו שני מגשי
פיצה, 2 ליטר שוקו וחצי מהמקרר של דפנה. בשעה מאוחרת, כשהיינו
חצי ערות, התחלנו לשחק אמת או חובה (כן, כן, כמו בנות בכיתה ד'
שיחקנו את זה!), אבל קצת שונה. כל אחת שאלה את מי שהיא רוצה
שאלה אישית וזו הייתה צריכה לענות על השאלה בכנות, בלי אף שקר
או סילוף אמת אחד. באותו ערב נחשפו הרבה מאוד סודות קטנים,
למרות שבדרך כלל אנחנו מספרות הכל אחת לשנייה.
באותו ערב, שני החליטה לשאול אותי על תומר. "עמית, מה נסגר עם
תומר?" היא שאלה בין לגימה ללגימה מהשוקו שלה. אני, שכף גדושה
של גלידת פיסטוק הייתה בתוך הפה שלי, כמעט נחנקתי. "מה איתו?"
שאלתי בין שיעול להשתנקות. "את לא מתכוונת לעשות משהו בנידון?"
היא שאלה, כאילו זו השאלה הכי פשוטה בעולם.
שתקתי ארוכות. תומר ואני ידידים קרובים מאוד עוד מהגן, שלא
לדבר על זה שההורים שלנו גם חברים טובים ורוב הילדות שלנו עברה
ביחד.
אבל בגלל שיש לי לב מעוות לחלוטין ועובד קצת יותר ממה שהוא
אמור לעבוד (שהעבודה הזו מסתכמת בלהזרים דם רווי חמצן למוח
ולשאר הגוף!!), היו לו תוכניות אחרות בשבילי והוא עשה לי תרגיל
מלוכלך, גרם לי להתאהב בתומר. תומר באמת יכול להיות "החבר
המושלם", כי הוא פשוט הבן אדם המושלם!
הוא תמיד מצחיק אותי, תמיד בוכה איתי כשצריך, תמיד חיבק אותי
כשהייתי בודדה וכל דבר שהוא אומר הוא בעל חוכמת חיים, כאילו
הוא עבר כבר הכל. והיופי? הוא פשוט חתיך הורס! כשהיינו יושבים
בהפסקות יחד כל הבנות היו יורות לעברי מבטי משטמה וקנאה. היינו
צוחקים על זה הרבה.
"אני לא חושבת", עניתי לבסוף באיטיות. שאר הבנות נאנחו ודפנה
פלטה במלמול "מה יהיה עם הילדה הזו?" "תראו", אמרתי בטון
עיתונאי שכזה. "זה מצב מסובך. אנחנו חברים טובים עוד מהגן!"
"אז מה?" אמרה לפתע יעל, "גם אני ואיתי היינו ידידים טובים
לפני שהיינו חברים". "כן, אבל אני ותומר מכירים כל החיים. חוץ
מזה, תיראי איפה אתם עכשיו!" אמרתי בציניות. יעל שתקה במבוכה
וידעתי שפגעתי בה אבל די כעסתי עליה! ברור שהיא ואיתי היו
חברים! היא יפה ופופולרית ממני. גם בלי איתי היא יכולה להסתדר,
אבל אני לא כמוה.
"טוב, ריבים והערות כאלו לא יעזרו לאף אחד", אמרה דפנה בפיוס.
באותו רגע, דקה לפני שיעל פרצה בבכי קורע הלב שלה, צלצל
הפלאפון שלי ולמרבה האירוניה וההפתעה (או שלא) זה היה תומר.
הבנות הצטופפו לראות מי המטרידן שמתקשר בשעה כזו. אחרי שראו מי
זה הן החליפו חיוכים בניהן. "את מספרת לו היום מה את מרגישה",
הם אמרו פה אחד.
צחקקתי בזלזול ונפנפתי בידי כדי שייתנו לי קצת אוויר ושקט לדבר
איתו. "הלו?" "עמית?" "לא, זאת צילה, השכנה עם הכלב הרוצח
שלה", עניתי בציניות. היי, מה לעשות? אני פשוט לא שולטת בפה
שלי. תומר צחק. הוא תמיד צוחק ממני כשאני עונה לו באחת
מהיציאות הדפוקות שלי. אחרי ה"מה קורה", ה"מה חדש?" ושאר
העדכונים, הוא הרצין. "שמעי, עמית, אני חייב לדבר איתך".
"באמת? וחשבתי שאתה רוצה לעשות לי פרצופים דרך הטלפון ואני
אנחש מה אתה עושה", צחקתי אבל הצחוק שלי גווע מיד כי לא שמעתי
שהוא צוחק. "זה לא לטלפון", הוא ענה לי ברצינות שלא התאימה לו.
"תוכלי לפגוש אותי?" "ברור", עניתי. קבענו שאני אבוא אליו כי
דפנה גרה ממש שני רחובות ממנו. אחרי שניתקתי נפל עליי מטר של
שאלות מחברותיי. אחרי השאלות שלהן הרגשתי מוכנה לחקירת המשטרה
הראשונה שלי. סיפרתי להן בקצרה, בזמן שנעלתי את נעלי הספורט
שלי, את תוכן השיחה. הן התחילו להתרגש כאילו בראד פיט הולך
להגיע לפה בכל רגע. באותו רגע הבית געש כמו איזה מכון יופי. הן
רצו לארון להביא חולצות, לנקות לי את הפנים מפירורי פיצה
ושאריות אוכל אחרות וניסו לאפר אותי. סילקתי את ידיהן כאילו
היו יתושים. אחרי שנעלתי את הנעליים יצאתי והבנות התעקשו ללוות
אותי עד סוף הרחוב, ואחרי שעזבתי אותן הן צעקו לי מרחוק שאני
אספר להן הכל אחר כך. איזה קרציות.
נשארתי לבדי ואז המוח שלי נכנס לעסק והתחיל עם השאלות של עצמו.
מה קרה? מה כבר יכול להיות כל כך חשוב בשעה כזאת? האם זה משהו
טוב? או אולי רע? אולי מישהו מת? או שקרה לו משהו? אולי הוא
זכה בלוטו? מרוב מחשבות לא שמתי לב שהגעתי לבית שלו. רק אחרי
שחזרתי למציאות ראיתי שהבתים לא מוכרים לי והמשכתי ללכת עוד
חצי רחוב. חזרתי אל הבית שלו, חציתי את השביל גישה לבית ודפקתי
על הדלת. אמא של תומר פתחה אותה. היא נראתה מאוד מופתעת לראות
אותי. "עמית", היא קראה בהפתעה. היא שאלה לשלומי והכניסה אותי
לבית. היא קראה לתומר והזמינה אותי בנתיים לשבת בסלון.
התיישבתי על הספה. תומר הגיע אחרי דקה, לבוש בבוקסר בלבד.
חייכתי אליו כדי להסתיר את מחשבותיי הזדוניות, במיוחד כשאמא
שלו עוד נמצאת לידי, ולהסתיר את העובדה שהוא ניראה פשוט
מדהים!
הוא כחכח בגרונו והביט באימו. "אה", היא קפצה ממקומה, "יש לי
כמה דברים לעשות במטבח", אמרה ופנתה לכיוון המטבח. הוא התקרב
אליי וקמתי לחבק אותו. אך לפני שעצרתי את עצמי, התנפלתי עליו
בנשיקות והוא החזיר לי נשיקות באהבה, מלטף אותי. נפלנו על הספה
ו... "עמית?" שמעתי את הקול שלו מרחוק. לעזאזל, שוב אני
והחלומות בהקיץ שלי. התיישבנו ושתקנו במשך דקה ארוכה. לבסוף
שברתי את השתיקה. "אז, על מה רצית לדבר איתי?" "ובכן", הוא אמר
בחיוך מעט נבוך. הוא התיישב על השולחן מולי והחזיק את ידי.
בהיתי בו בתדהמה. "את יודעת, אנחנו מכירים כבר המון זמן, אבל
בזמן האחרון גיליתי בעצמי משהו חדש, מן רגש חדש", הוא אמר
ברצינות ועיניו הכחולות מביטות בחדות הישר לעיניי. אז נפל לי
האסימון. האם... האם הוא עומד להגיד לי שהוא מרגיש משהו כלפיי?
חשבתי, והתרגשות געתה בי. הוא לקח נשימה והמשיך. "לא נעים לי
שהסתרתי את זה ממך אבל רק לאחרונה הרגשתי שזה אמיתי ושאני יכול
להגיד את זה בקול רם מבלי כל רגש של שקר. אז", הוא אמר
באיטיות. אני מתחילה לדמיין אותנו נשואים עם שני ילדים. "רציתי
להגיד לך ש...", אה, ויהיה גם כלב כמובן. "אני הומו". ישבנו
ככה, כמו איזה דבילים עם חיוכים טיפשים על השפתיים, הוא מצפה
לתגובה ממני ואני מצפה להצעת הנישואין שלי. אחרי השתיקה המאוד
מוזרה הזו, קלטתי סוף סוף מה הוא אמר.
התחלתי לצחוק, עד עכשיו אין לי מושג למה, ולאט לאט הצחוק הלך
וגבר ואז הפך בבת אחת לבכי. הוא קם מהשולחן וחיבק אותי כאילו
אני הילדה הקטנה שלו שאיבדה את הדובי שלה.
"עמית", הוא לחש לי וליטף לי את הראש. "לא חשבתי שתגיבי ככה".
התרחקתי ממנו במהירות וניגבתי מהר את הדמעות. "אה...אני..."
התחלתי לגמגם אך הוא הפסיק אותי. "זה בסדר", הוא אמר בחיוך
צדדי כזה, שתמיד המיס אותי במקום. "אחרי כל השנים האלו שגדלנו
ביחד וחלקנו כמעט הכל, אני בא ומנחית עלייך את הפצצה הזו. זה
לא נעים".
"כן", מלמלתי בשקט ונתתי לו להמשיך לחבק אותי.
"הכל בסדר עמית?" שאל אותי תומר. שוב הייתי במכונית האדומה של
תומר. כרגיל, חלמתי. "אני בסדר", אמרתי וזזתי באי שקט במושב.
"כמעט הגענו", אמר תומר בהתרגשות וראיתי את האושר קורן מעיניו.
אני זוכרת את הברק הזה בעיניים שלו עד היום. אבל באותו רגע
הברק הזה הזכיר לי את הרגע שהוא ביקש ממני לבוא איתו למצעד
הגאווה. הוא בא אליי הביתה עם פיצה וסרט. ניסה לשחד אותי,
המניאק. ישבנו בחדר שלי וראינו את הסרט שהביא. באמצע הביס של
הפיצה הוא נזכר לשאול אותי. כמעט נחנקתי למוות מהפיצה. בהתחלה
התעקשתי ואמרתי שבשום אופן לא אבל לבסוף, עם הרבה התחננויות
והרבה שכנועים, הסכמתי. אני כזאת סתומה לפעמים!
לבסוף הגענו בדיוק בפתיחת המצעד. תומר חנה את המכונית ויחד
הלכנו אל הרחוב הכי צבעוני, הן מבחינת האנשים והן מבחינת הרחוב
עצמו, שראיתי אי פעם במדינה הזו. במשך היום התנהלה תהלוכה
מרהיבה ביותר של הומוסקסואלים ולסביות, לבושים בשלל תלבושות
שאני חושבת שאפילו הפריחות בשכבה שלי היו מתביישות ללבוש אותם.
אפילו היה מצעד של אמהות שילדיהן שייכים לקהילה ההומולסבית.
רוב היום הסתובבתי בפנים חמוצות וסלדתי מכל מה שראיתי, עד
שתומר הכיר לי את עידו, החבר שלו. "לא ידעתי שיש לך חבר!"
אמרתי בפליאה. תומר חייך וקרץ לי. עידו היה לא פחות יפה מתומר.
אפשר לומר שהיה קשה לי לבחור מי יפה יותר. זה ממש לא פייר כמה
שהחיים אכזריים.
אבל אין ספק שלתומר יש טעם טוב. "אז את עמית?" הוא שאל בחיוך
מתוק והזיז בהינף יד את שיערו החום שטני לאחור. ראיתי שהוא
עצבני מעט כאילו אני אמא של תומר או משהו כזה. הנהנתי בחיוך,
הושטתי את ידי ללחיצה אך הוא הקדים וחיבק אותי. המשכנו להסתובב
שלושתנו ובכל פעם שהסתכלתי על תומר ועידו צוחקים ומתחבקים
ומתנשקים ביחד, לא הרגשתי קנאה, הרגשתי אושר. הייתי שמחה בשביל
תומר, יותר ממה שציפיתי! ואחרי היום הזה, הפסקתי לסלוד
מהומואים ואין לי שום דבר נגד הקהילה של ההומוסקסואלים. בסופו
של דבר החלטתי לתת להם קצת זמן לבד, לא היה לי נעים ככה להידחף
ולהיות גל גל שלישי. תומר חיבק אותי חזק בפינת רחוב צדדי
כשנפרדנו. "את לא יודעת כמה היה חשוב לי שתבואי איתי", הוא לחש
לי. אני רק חייכתי אליו. "נפגש ליד האוטו בשעה שמונה אוקיי?"
אמרתי. "ואל תחזרו מאוחר יותר מזה ברור?" הוספתי בקול אימהי
שכזה. המשכתי להביט בהם מתרחקים, הולכים מחובקים, כה סתם, כמו
זוג רגיל, מה שהם בטוח לא היו, אבל זה כל היופי שהיה בזה.
בדיוק פניתי ללכת להמשיך לשוטט לי בין החנויות, אולי אני אמצא
גם משהו לקנות לעצמי כמזכרת או איזו מתנה קטנה לאמא. אך לפני
שהספקתי לעשות אפילו צעד אחד, בזווית העין ראיתי דמות מגודלת
שצצה מבין הצללים של הבניינים, מתגנבת מאחורי תומר ועידו והכתה
עם אלת ברזל בראשו של תומר. "תמות נושך כריות מגעיל שכמוך",
החל לצעוק האיש. עידו, שניסה לעצור את האיש המטורף הזה, הועף
הצידה וחטף גם הוא מהלומה מאלת הברזל. התחלתי לרוץ לכיוונם
מבלי לדעת מה אני מתכוונת לעשות בדיוק. אך באותו רגע שלף האיש
אקדח ממעילו וירה שתי יריות בתומר. העולם כאילו עצר מלכת.
קפאתי במקומי, לא יכולתי להזיז אפילו אצבע. אותו איש ברח משם
ברגע ששמע את הסירנות של ניידות המשטרה. אין לי מושג איך הן
הגיעו, כנראה שמעו את היריות. רצתי לעידו לראות מה שלומו. הוא
היה מחוסר הכרה אבל עדיין נשם. אז ניגשתי לתומר, שהיה מוטל
בשלולית ענקית של דם. התיישבתי לידו, אוספת אותו אליי בעדינות,
כאילו היה תינוק קטן, וליטפתי אותו ברכות. דמעה חמקה לה במורד
לחיי. לפני שהאמבולנס הספיק להגיע ולקחת את תומר, חשבתי שראיתי
חיוך קטן חומק לו מבין הפנים הקואות והשפתיים הכחולות שלו. זו
הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הבן אדם הכי חשוב בחיי, החבר הכי
טוב שלי, הבן אדם הכי צבעוני שהכרתי אי פעם.

"אין מילים", אמר המראיין. "מרגש בצורה יוצאת דופן. ומאז מה
קרה?" "עידו יצא מאותה מכה שקיבל בנס. אומנם הוא משותק כמעט
בכל גופו, אבל הוא חי. מאותו יום, החלטתי לעשות משהו למען
תומר, לזכרו. אני ועידו, שמרנו על קשר והחלטנו ביחד להקים
לזכרו של תומר עמותה למען נוער מהקהילה ההומולסבית כדי לתמוך
בהם ולהראות להם שיש מי שיעזור להם במקרה שהם צריכים תמיכה".
"נהדר", סיים המראיין את הראיון איתי, והמשיך בפרידה מקהל
הצופים. לא להאמין כמה בן אדם יכול להיות צבוע, חשבתי לעצמי
בכעס.
אחרי התוכנית נסעתי לעידו, לראות מה שלומו וכדי לדון עם
ההשקעות של העמותה לקראת השנה הבאה. אחרי הפגישה הזו אני אחזור
הביתה, שם מחכים לי בעלי, אייל והילד הקטן שלי, תומר, שהוא
הילד הכי שמח וצבעוני שיש.