היא כיבתה את הסיגריה וחזרה פנימה. היא תהתה אם הוא צופה בה.
לעיתים רבות חשבה כך. המחשבה צמררה אותה. בפנים היה רועש, עשן
של סיגריות אפף את המקום, ריח הזיעה והאלכוהול התערבבו, החושך
שלט. פאב היגיהנום היה כך תמיד, מלא בזבל של החברה. אבל היא
אהבה אותו, על אף הרעש, היריקות, הטיפים הגרועים והצביטות
בטוסיק.

    "הי לוסי הפסקת עישון אמורה להיות שלוש דקות לא חצי שעה
מזורגגת, בפעם הבאה שתעשי את זה את עפה מפה!"  כן, היא פשוט
אהבה את המקום.
הבוס לא היה נורא, כשהתחשק לו בכל אופן. העבודה הייתה הכל
בשבילה היא נהנתה מהם והחיים הפרטיים היו מאוסים, "כמו עבודה
בזנות" תמיד הייתה אומרת. אף אחד לא הבין אותה. מצד שני אף אחד
מעולם לא ניסה.

    היא הייתה הטיפוס שלא שמים אליו לב, שלא מתבלט. אבל כולם
ידעו שהיא שם. לפעמים לפני שהייתה, או לפני שידעה. היא הייתה
לבנה כמו סיד ואפילו יותר. לא משנה כמה ניסתה להשתזף. שער
מנוגד לגמרי ושחור. לא פלא שהוא רצה אותה, כך הוא אוהב אותן,
כך הוא יוצר אותן, כדי שיהיה לו מה לאהוב.

    לפעמים היא קינאה בנשים האלה עם הבעלים שבאים לפאב
הגהנום, ואחר כך חוזרים לגמרי שתויים, מכים את הנשים לפעמים
למוות. היא העדיפה את זה על פני השתיקה כשהיא הייתה איתו,
והמוות לא נראה לה רעיון גרוע כל כך. למרות שהיא ידעה שגם שם
הוא לא יפסיק לרדוף אותה.

    פאב הגיהינום היה כשמו כן הוא. גיהינום, או לפחות כך היא
תיארה אותו בראשה, בגלל זה לא היה אכפת לה למות, ממילא שום דבר
לא ישתנה. גם אם הייתה לה אפשרות היא לא הייתה משנה אותו.

היא מעולם לא חשבה על אפשרות לשנות משהו, למרות שהייתה לה גישה
לכוח האצור שיצר את העולם, כל כך חזקה השליטה שלו. וכמובן שיש
דברים טובים יותר בחיים אבל למה שתרצה אותם, למה שתקבל אותם.
היא הייתה מאושרת בעבודה כמלצרית בפאב הגיהינום, וכפילגשתו של
אלוהים.