"נו, ובכית?" היא שאלה.
שתקתי. לא הבנתי את מטרת השאלה.
הרי לשם מה היא רוצה לדעת? איזו טובה תצמח לה מפיסת המידע
הזאת?
החלטתי שלא כדאי לערב פה את האמת.
"נראה לך?! לבכות זה בשביל תינוקות!" עניתי לבסוף.
היא צחקה ואמרה: "אז החשיבה העמוקה באה בשביל החרוזים?"
חייכתי. לא רציתי לדבר על ההתלבטויות שלי בתוך הראש.
"אבל מה שאני באמת רוצה לדעת , זה איך את מתמודדת עם המצבים
האלה?הרי כל אחד מגיב בצורה מסוימת...איך את מגיבה?" היא
שאלה.
בחיי שהיא יודעת לעמוד על נקודות רגישות, חשבתי לעצמי.
"אני לא..." השבתי באי רצון.
"מה זאת אומרת את לא?" היא שאלה.
"אני לא מגיבה..." חזרתי שוב על התשובה.
"את לא מספרת לי הכל, וחבל..." היא עיקמה את פרצופה. "יהיה לך
הרבה יותר קל אם תבטחי בי לשם שינוי ותוציאי את זה כבר!"
שוב שתיקה.
אי אפשר להתחמק ממנה, הרהרתי לעצמי. אבל מה אם היא צודקת?
אולי הגיע הזמן לבטוח במישהו?
כחכחתי בגרוני. "אני...אני בורחת!" נשברתי.
"בורחת? אבל לאן?" היא ניסתה לשמור על קור רוח, אבל מבט הדאגה
לא נסתר מפניי.
"רחוק מכאן. אני לא יכולה להרבות בפרטים כרגע." השבתי בקיצור.
"אבל...אבל...אבל למה?" ניכר כי מחנק עולה בגרונה, והיא עומדת
לפרוץ בבכי בכל רגע.
"את באמת רוצה לדעת?" שאלתי.
"מאוד!" היא השיבה, מוכנה לכל סוג של תשובה שתקבל.
"מפני שלבכות זה בשביל תינוקות..."