אני אחד פשוט, עממי, לא אחד שמקשיב לחדשות של ערוץ 2. אבל ביום
שישי, ה- 13 במאי, כשפתחתי את הטלוויזיה, לא יכולתי שלא
להקשיב. הם אמרו: "אסיר מסוכן נמלט מכלא צפת" אז אמרתי לעצמי-
יוסי, אתה מתכונן לגרוע מכל! כמה שהייתי תמים...
לבשתי כובע צמר, מסכת אב"כ, ומקל של שואב אבק. יצאתי לרחוב.
בהתחלה לא הבנתי למה יצאתי, אבל בפעם השניה ששוטר עצר אותי
ושאל למה אני נראה כמו ליצן פתאום הבנתי: "אני הולך לרופא
שיניים" הסברתי. "ולמה המקל של השואב אבק?" "מה, לא שמעת?"
"לא" "אסיר מסוכן ברח מכלא צפת" "אאה, על זה שמעתי" "טוב אז...
ביי" "ביי".
רגע האמת הגיע. נכנסתי למרפאה בעודי מזמזם את ה'דנובה הכחולה'.
פתאום נפתחה הדלת ומתוכה הציץ פרצוף אימתני ולא מגולח. "שלום"
אמרתי. "שלום" "מי אתה?" "אני רוני, אבל כולם קוראים לי
'הלקקן'. דרך אגב, באיזו שנה אנחנו?" "97, למה אתה שואל?" "כמה
זמן עבר!... תכנס" "למה?" "בלי שאלות! אני הרופא שיניים שלך,
אני מחליף את פרופסור זילברשטיין". נכנסתי בצעדים מדודים אל
החדר. בחדר היה כל מה שיש לרופא שיניים: מראה, ברז, צבת,
אקדח... אקדח?! הדלת ננעלה מאחורי בחריקה. "מה אתה הולך לעשות
לי?" "אאאאאם, גשר" "גשר?" "גשר" "אבל למה?" "תסתכל במראה".
הסתובבתי. ידעתי שזה תרגיל מלוכלך, אך זה כבר היה מאוחר מדי,
המסנן של המסיכת אב"כ שלי היה תקוע עמוק עמוק בתוך הקיר, ובדרך
אגב גם במראה. התמוטתי לתוך הכיסא המתכוונן הענק, זה שאי אפשר
אף פעם להגיע לו למשענת. "להוריד מסיכת אב"כ, כובע צמר ומקל של
שואב אבק בקשה" הוא אמר בתקיפות. לא יכולתי לסרב, ותוך שניות
כל הדברים שהיו לי היו תקועים בחור המנעול. הוא חייך אלי
באדיבות ואמר: "לפתוח פה בקשה" ועוד לפני שהספקתי לנשום הידיים
שלו היו תקועות בפה שלי. בעודו מחטט ברעבתנות בפה הוא פלט
"אהה, בדיוק מה שחשבתי!" "מה?" "זה" הוא אמר, והוריד לי בוקס
אדיר ישר לפרצוף. הרגשתי את האף שלי נכנס פנימה, לאזורים הפחות
מוכרים של המוח.
כשהתעוררתי האף שלי היה די ישר. אמנם היו בו כמה קמטים
ושקערוריות, אבל יחסית לאחד שטוען לדוקטורט ברפואת שיניים זו
הייתה עבודה יפה. התרוממתי והסתכלתי במה שנשאר מהמראה. שבע
שנות מזל רע, חשבתי לעצמי בעודי מסתכל בשיני. היה זה מחזה
משובב לבב וסוחט דמעות כאחד- היה שם סבך חוטים בילתי מוסבר,
שאם הסתכלת בו מזוית מסוימת הוא היה נראה כמו אחד החיקויים
היותר מוצלחים לעבודה מוקדמת של פיקאסו. אני חושב שאיפה שהוא
בין הניב לטוחנת, הייתה תקוע פרת משה רבינו מסכנה, שהייתה
בשלבי הגסיסה האחרונים. לפתע הוא נכנס לחדר. "עבודה יפה" אמרתי
בספק מצב נפשי מעורער מולד ספק התמוטטות עצבים. הוא לא ענה, אך
לעומת זאת הוא דחף לי לפה עצם בילתי מזוהה שנראה כמו תוצאה של
נישואים לא חוקיים בין דג מלוח לנייר כסף. הוא כיוון אלי מצלמה
ענקית ואמר: "לא לזוז עד שנגמר הצפצוף!". הוא הלביש לי סינר של
זקנים בבית תמחוי שלסתותיהם יצאו מפעולה בשנות העשרים ויצא
מהחדר. אחרי חמש שניות התחיל צפצוף בילתי נסבל שאלמלא קיבלתי
הוראה מפורשת לא לזוז הייתי סותם את אזני ומתפתל על הרצפה.
הדבר המעצבן ביותר היה שהצפצוף לא הפסיק. אחרי כחצי שעה של כשל
מוחלט במערכת השמיעה, נשמע קול של בעיטה במשהו שביר והצלצול
דעך לאיטו. רוני נכנס לחדר ואמר: "נגמר הטיפול, אתה יכול לבחור
הפתעה" הוא פתח מגירה נסתרת בקיר שממנה בצבצו שני סוגים של
מדבקות לבנות: באחד היה כתוב- 'הייתי גיבור אצל רופא השיניים'
ובשנייה- 'אני ילד עם שיניים בריאות'. הבחירה הייתה קשה, הייתי
לחוץ ואי אפשר להגיד שהייתי שפוי במלא דעתי. הסתכלתי שוב ושוב
בראשון- ובשני, ראשון-שני-ראשון-שני-ראשון-שני- די! "אי אפשר
לקחת את שניהם?" שאלתי בתחינה. הוא חשב רגע, ואז ענה בהחלטיות:
"לא". אחרי דקות ארוכות של מאמץ כל פיסת מוח שיש לי הגעתי
למסקנה שה'שיניים בריאות' מצלצל יותר טוב. ומה אם לא? הדבר הבא
שאני זוכר זה שהוציאו אותי מהחדר כשקצף עולה מהפה שלי, ואני
אוחז בידי פיסת קיר זעירה שכנראה חשבתי שהיא מדבקה.
התעוררתי. ברגע שפתחתי את העיניים הבנתי מה אני צריך לעשות...
מוכה הלם קרב ורצוץ, התקרבתי לטלפון ובקושי הצלחתי ללחוץ על
הספרות 100.
כשרוני עזב בניידת המשטרה הססגונית, לא הרגשתי טוב כמו שאולי
הייתם חושבים שאני ירגיש. הרגשתי מין ריקנות, וצביטה קלה בלב.
בעודי מנפנף במטפחת אל רוני, שישב מאחורי הסורגים כשחיוך טיפשי
מרוח על פניו, פרפרה פרת המשה המסכנה פרפורי גסיסה אחרונים,
ואני הודתי ביני לבין עצמי בשקט: זה בכל זאת לא כל כך נורא
ללכת לרופא שיניים.