שלום לך שר האוצר, מר בנימין נתניהו .
לפני הכל אני רוצה לציין שאין בנאמר כאן שום דבר המתכוון לפגוע
בך אישית. אני פונה אליך רק כי אתה הוא זה שמופקד על כלכלתה /
קלקלתה של ישראל.

עכשיו אני יכול להתחיל בנושא שרציתי להעלות בפניך...
תרשה לי אם לא אכפת לך, מר נתניהו, לקרוא לך ביבי. בסופו של
דבר הרי זה השם בו הנך מוכר לנו - פשוטי העם.
רציתי לתאר בפניך את סדר יומי הבלתי עמוס בעליל, כדי שאולי
דרכך אצליח למלא אותו מחדש.

קוראים לי נח ועד לפני חצי שנה בקושי היה לי זמן לקרוא דואר,
שלא לדבר על לכתוב אותו. אבל, כפי שבטח כבר ניחשת, הצטרפתי
למועדון המכובד הגדל והולך - מועדון מובטלי ישראל - או בכינויו
ממ"י. לא רק שהצטרפתי אלא אפילו התקבלתי כחבר V.I.P.  -
ישירות למחלקת מובטלי ההייטק. כן, גם אני שם, עם החבר'ה
הטובים.

אני אחד מאלה שאתה ודומיך מכנים "מלח הארץ" - עברתי את כל
המסלול הנדרש - קצין בצה"ל, שירות קרבי, לימודי הנדסה
באוניברסיטה, עבודה בהייטק... ממש - חלומה של כל אמא פולניה.
אני וחברי לשורה, לעומת זאת, מכנים את עצמנו בשם הפראיירים.
כן, כן, קראת נכון -  פ ר א י י ר י ם ! ! ! . למה פראיירים
אתה שואל ? מאוד פשוט - אנחנו אלה שעבדנו כמו חמורים, שילמנו
מסים בטונה, עשינו ועושים בלי סוף מילואים, ובסופו של דבר
הגענו ללשכה. לא,לא ללשכת שר האוצר אלא ללשכת הסעד...
אז עכשיו תגיד בעצמך - לא פראיירים ???

אתה יודע איך נראה סדר היום שלי ? מאוד פשוט ... אני קם בשמונה
- תשע ו... וזהו !!
אין לי משהו נוסף בלו"ז -  SORRY ...

אני לא יודע אם יצא לך להרגיש בזמן האחרון רעב אמיתי. לי זה
קורה כמעט כל יום, כשהברירה היחידה שלי היא לחם עם ממרח כלשהו.
תתפלא כמה זה קל להעביר את היום בלי לאכול ארוחה אמיתית, עם
הזמן מתרגלים וזה נראה אפילו כמעט נורמלי.

כן, אין לי כסף לאכול, אני מאלה שהגיעו להייטק אחרי הנפילה
הגדולה ב - 2001, ככה שהמשכורת לא הייתה בשמיים. אבל לפחות היא
הספיקה לי בשביל לחיות כמו אדם נורמלי, אתה יודע - אוכל סביר,
בילויים פה ושם, קצת כסף בצד למען העתיד, כמו כל אחד שחולם
לבנות לעצמו חיים. אבל מאז הפיטורים הלך כל מה שבצד - כמו
שאומרים בפרסומות - העתיד כבר כאן והכסף נגמר כבר מזמן...

בהתחלה צחקתי רק מעצם הרעיון. אני מובטל ? אני ?? אני שמגיל 16
התחלתי לעבוד כדי לממן רשיון נהיגה ולא הפסקתי עד גיל 31. א נ
י  מ ו ב ט ל ? ? ? אפילו לא רציתי ללכת ללשכה לחתום. אמרתי גם
ככה אין טעם, במילא עוד שבוע שבועיים אני חוזר לעבוד... אז
זהו, שלא !.
התחלתי לחפש עבודה, אני ממש לא מהמתפנקים. כל מבוקשי היה לעבוד
במקצוע שלי כמהנדס. לא יותר - לא כסף, לא אוטו, לא פלפון,
כלום. רק תנו לי לעבוד !
אין כלום, ביבי, כלום - כ ל ו ם - אתה שומע ? ממש לא להאמין עד
כמה אין. לאן לא הגעתי - לצפון, לדרום, מרכז - כל מקום אפשרי.
א י ן  עבודה - יבש מת.

בימים כתיקונם, ביבי, בימי שישי הטלפונים היו מתחילים לרוץ כבר
בשמונה בערב. לאן הולכים היום, איפה יש מסיבה טובה, בחורים
צעירים שמחפשים ליהנות קצת מהחיים - אתה יודע איך זה. היום,
לעומת זאת, שקט דממה. איך אפשר בכלל ללכת לבלות ? רק הדלק לת"א
הוא בערך 80 שקל ואם תוסיף עוד בירה או שתיים הגעת ל 130 שקל.

130 שקל זה אוכל לשבוע אז איך אני יכול בכלל לחשוב על זה ??

לפעמים אני חושב לי שהלוואי והייתי מתחלף עם הכלב שלי. מה רע
לו ? יש לו מלונה משלו, אוכל מגיע אליו יום יום בלי דאגות,
חצר, לא צריך ללכת לעבוד, כל היום הוא משחק עם הכלבה של השכנים
- הלוואי עלי...
אפרופו הכלב, ביבי, עוד מעט הוא יחליף את התפריט שלו. הוא עוד
לא יודע, אבל בקרוב מאוד הוא יעבור לתפוחי אדמה מבושלים או
אורז. אפילו 137 שקלים לבונזו שלו אין לי...
הוא דווקא ישמח - הוא אוהב אוכל מבושל...

אתה יודע מה הכי נורא ביבי ?  אומרים שהרעב מחדד את החושים. זה
נכון. החושים שלי חדים כפי שלא היו מעולם. מה שלא מגלים על
הרעב זה שהוא מכהה את המחשבה. ככה זה. כשאתה רעב, אתה עסוק
בלשרוד. אין טעם במחשבות - הן רק מפריעות.
לאט לאט החלומות נעלמים לי יחד עם המחשבות. פעם חשבתי שעוד כמה
שנים אפתח לי חברה משלי. כמובן, אחרי שארכוש מספיק ניסיון וכל
הבלה בלה הזה. היום החלום הזה נכנס להקפאה עמוקה, אפשר אפילו
להגיד שהוא בקומה. לא ירחק היום והוא יגווע לגמרי.

בתקופה ההיא, זאת שלפני חצי שנה, התאמנתי לי בקראטה פעמיים
בשבוע. היום - אפילו לא פעם בחודש. אתה יודע מה האבסורד הכי
גדול בעניין ? המורה שלי ואני הרבה שנים ביחד. הוא מוכן לאמן
אותי בחינם, אבל אין לי כסף לדלק - 80 שקל הלוך חזור - פעמיים
בשבוע הופכים אותם ל - 160 - והנה שוב הלך אוכל של שבוע. חבל,
כי הייתי אמור להיות חגורה חומה ביוני... אבל כמו שאומרים כולם
מסביב - צריך להדק את החגורה...

חלום אחד עוד נותר לי, מר ביבי היקר. אהבה ישנה נושנה -
האופנוע שלי. הוא שווה עשרים אלף שקל בערך, כמו המינוס שלי.
הסובבים אותי אומרים לי תמכור, מה אתה צריך אותו, גם ככה יש לך
אוטו. אבל אני לא מוכן. אתה יודע למה ? הסיבות הבסיסיות
והריאליות שעליהן עוד ניתן להתווכח הן א- הוא גיבוי לאוטו. אני
גר במושב, בשכירות. אפילו בשביל להגיע למכולת במושב אני צריך
לעבור  2.5 ק"מ. לא שאני מבלה שם הרבה, אבל גם לחם וחלב צריך
להביא מאיפשהו. והאוטו שלי כבר זקן - מודל 88 . זה מה שיכולתי
להשיג בעשרת אלפים שקל של הפיצויים... אבל אין לי תלונות. הוא
עושה את עבודתו נאמנה, ומדי שבועיים שלושה אנחנו מבלים זמן
איכות ביחד בין הברגים והצינורות שבקרבו... ב- באופן עקרוני
אני לא נוסע בכביש עם האופנוע, רק בשטח. אני כבר תשע שנים עם
אופנועים, וראיתי מספיק תאונות דרכים. נכון שהחיים הם לא מי
יודע כמה עכשיו, אבל מי יודע? אולי עוד יבואו ימים... ג- הוא
לא עולה לי כסף. ההשקעה שבקנייה
גם ככה כבר נעשתה, ביטוח אני עושה רק כשאני רוצה לטייל - ביטוח
לשבוע עולה מאתיים שקל בערך ואז, בימים ההם, זה נחשב בעיני
סביר. ירידת הערך אתה שואל ? נכון, זה כסף, אבל גם ככה האופנוע
לא יימכר היום במחירו הנורמלי אלא הרבה מתחת למחירון, ככה שלא
הפסדתי כלום בזה שהוא נשאר אצלי.

אבל הסיבה האמיתית, שר אוצר יקר שלי, היא שאם אני איאלץ למכור
אותו מסיבות כלכליות, אני מוותר על החלום היחיד האחרון.
האופנוע בשבילי הוא סמל, הצד היפה של החיים. אם אמכור -  לא
יישארו עוד חלומות. אז בכלל אאבד תקווה.

טוב, אתה בטח כבר עייף מלקרוא אותי וגם ככה יש לך יום עמוס
מחר. גם אני צריך כבר ללכת לישון. מחר צריך לקום מוקדם. אני
הולך לדוג - תחביב חדש שפיתחתי בזמן הזה.
יש משהו יפה בדייג. אין בו הבדל בין עשיר לעני. החכה לא עולה
יותר מדי, 100 ש"ח ויש לך אחלה חכה עם כל האביזרים ואפילו עוד
תישאר עם עודף למסטיק. הבצק לפיתיון - קמח ומים. את זה אנחנו
העניים מכירים מצוין. עכשיו כשאני חושב על זה, מסתבר שיש לנו
העניים אפילו יתרון מסוים... כל מה שנשאר זה לזרוק אותה למים.
את זה הכסף לא יכול לשנות. אין תחזוקה, אין הוצאות, ולפעמים
אפילו מצליחים להוציא צהרים מזה, או לפחות מנה ראשונה.

הלכתי לישון, מר ביבי - שיהיה לך לילה טוב, ואם בטעות אתה שומע
על מישהו שמחפש מהנדס מכונות, תן לי איתות או שתשלח אלי את אחד
מהעוזרים שלך, גם ככה הם לא ממש מצליחים להוציא אותנו מהבוץ,
אז לפחות שיעשו פעם אחת משהו מועיל למעני, האזרח הקטן שמשלם
בגדול...

לפני סיום, נזכרתי שאני חייב לך עוד תודה אחת קטנה.
בזכות הפיטורים חזרתי לעשן.
לא יותר מדי, רק חמש שש סיגריות ביום. אתה כמעשן יודע איך זה.
מדי פעם בא לנו להסתיר את העולם מהעיניים, הסיגריה מוצתת וטבעת
גדולה של עשן נשלחת לאוויר. נחמד לראות את העולם דרך הטבעת
המתגלגלת לה באוויר, עד שהיא מתאבכת ומתערבלת לה לגמרי ובאותו
רגע העולם נעלם לו לשניה. אצלך בטח הוא נעלם להרבה יותר, כי
הסיגרים מוציאים הרבה יותר עשן... וכשאני מגלגל את זה קצת
במוחי שכבר לא כל כך חושב, אולי באמת הגיע הזמן שתיקח קצת
הפסקה מהסיגרים ומהעשן שלהם שמסתיר לך אותנו, ותראה איך אתה
מוצא לי עבודה, לי ולחבריי הפראיירים.

טוב, קשקשתי מספיק להיום. אז שיהיה לך רק טוב, ותחשוב עלי בפעם
הבאה שאתה חותך לך איזה סטייק טוב באסא. מי יודע, אולי הריח
יגיע עד אלי...

אמרו לי למסור לך ד"ש מכל חברי המועדון, אז הנה לך - ד"ש
ממועדון מובטלי ישראל.
ואם אתה רוצה ויש לך קצת זמן בשבת, אתה מוזמן לבוא לדוג אתנו.
לפחות נכיר קצת יותר טוב, וככה תדע בדיוק את מה להסתיר עם העשן
של הסיגרים...



ממני,  

        נח זאבדד

האזרח הקטן שמשלם בגדול,

   מחלקת הפראיירים

  מועדון מובטלי ישראל