ישבנו בבית קפה
דיברנו שעות;
סביבנו התחלפו אנשים,
אך אנו נטועים כיתדות.

וכשדיברת, שתקתי,
בזמן, אחורה רציתי לחזור;
אך את חייכת בעצב -
"לא יכולת לי לעזור..."

וכשמראה פנייך נטשטש,
מלכו בי הרגשות;
כעס, וזעם, ושחור,
ומיני האשמות.

וכך מדי פעם
כשעיניי יבשו קמעה,
ראיתי שגם אצלך,
תלויה בזוית העין דמעה.

וכך המשכנו
דיברנו במבטים;
אני בשחור לבן,
ואת בגוונים.


מוקדש לנורית -
אני מקווה שתמשיכי לנסות להראות לי את העולם בצבעים.