ישבנו בבית קפה
דיברנו שעות;
סביבנו התחלפו אנשים,
אך אנו נטועים כיתדות.
וכשדיברת, שתקתי,
בזמן, אחורה רציתי לחזור;
אך את חייכת בעצב -
"לא יכולת לי לעזור..."
וכשמראה פנייך נטשטש,
מלכו בי הרגשות;
כעס, וזעם, ושחור,
ומיני האשמות.
וכך מדי פעם
כשעיניי יבשו קמעה,
ראיתי שגם אצלך,
תלויה בזוית העין דמעה.
וכך המשכנו
דיברנו במבטים;
אני בשחור לבן,
ואת בגוונים.
מוקדש לנורית -
אני מקווה שתמשיכי לנסות להראות לי את העולם בצבעים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.