כולם יודעים שהיא נראתה אחת ככולן. היה לה מבנה גוף טוב, היתה
שחומה קצת במיוחד בקיץ. העיניים שלה היו כחולות-ירוקות כאלה
שכל מי שפגש אותה או הסתכל עליה שם לב אליהן. היה לה מבט
מיוחד. או מוזר. נתון לשיקול דעתו של המסתכל. מבט חודר, חכם
אפילו. מאוד בוחן. מסוקרן לפעמים. היה ברור שהדבר הראשון ששמו
לב אליו כשראו אותה, היה העיניים. והיה לה כזה שיער רגיל,
צפוי. היא היתה מן שבלונה כזאת , כמו כולן.
אבל מי שאכפת לו, שם לב לחיוך שלה. היא היתה מחייכת תמיד. גם
כשעצוב לה. ולא רק מחייכת. היה לה צחוק מתגלגל, שנהגה להשתמש
בו בכל הזדמנות אפשרית. זאת היא. כולם יודעים את זה. באמת מאוד
רגילה, לא היה בה משהו מיוחד כל כך. לפחות כך זה נראה מבחוץ.
אבל הדבר היחיד שאף אחד לא ידע, שדיברה אפגאנית. זאת היתה שפת
האם שלה. ולא כי אמא שלה באה מאפגניסטאן. אמא שלה החליטה ללמוד
קורס אפגאנית בשנות העשרים לחייה. היתה בין משרות והיה לה
משעמם... נו אתם יודעים איך זה.
היא אף פעם לא דיברה אפגאנית מחוץ לבית. רק שלא ידעו. לפעמים,
בגלל שהיתה חושבת באפגאנית והיתה פולטת איזה ביטוי, בטעות!
והיו שואלים אותה "מה אמרת?" היא היתה מסתירה את זה, ממציאה
איזה תירוץ משכנע. או שאמא שלה היתה קוראת לה לענות לטלפון,
באפגאנית, היא היתה ישר ממציאה שלמשל, בינה לבין אמא שלה יש
שפת סימנים כזאת.. תשמעו, זה מה שקורה ששפת האם שלך היא
אפגאנית. אין מפלט לעניין.
אך למראית העין, היו לה חיים מאוד רגילים, חומריים. והיא שנאה
את זה. מצד שני, זה הכי קל. לקום כל יום בבוקר באותה השעה.
לגשת לארון ולחשוב. מה ללבוש היום. לפעמים היא חשבה כל כך הרבה
שכמעט פספסה את ההסעה לבית הספר. וכאן פחות או יותר הסתכם
המאמץ הזה, המחשבה והבחירה לאותו היום. והיו לה בגדים יפים.
השקיעה רבות בעניין המראה, אין ספק. וכולם יסכימו שהיא נראתה
לא-רע בכלל. וזהו. זה מה שהיה לה, ולכל הסובבים אותה. כי גם הם
כאלה. והיא לא אהבה את זה, אין צל של ספק. אבל היא ידעה. היא
מסוגלת להרבה יותר ממה שכולם רואים. ההעדפה להתאים את עצמה
לסביבה שלה היתה חזקה ממנה.
לילה אחד, כשלבשה את הפיג'מה החדשה שלה, ונכנסה למיטה החדשה
שלה, עם המצעים החדשים שלה, וכן, עם הספר החדש שלה, התחילה
לחשוב (באפגאנית), עד שנרדמה. באמצע הלילה התעוררה פתאום. היה
לה חלום מוזר. היא מצאה את עצמה בבית הספר, ובהפסקה התחילה
להרביץ לכל העובר ושב. ודיברה רק אפגאנית. זה החלק המוזר בעצם.
כל מי שעבר לידה, בלי יוצא מן הכלל: מכוער, לא מכוער, גבוה או
נמוך, טיפש או חכם. בלי לחשוב פעמיים, קראה את שמו באפגאנית
ואם הוא לא אהב את הרעיון, פוצצה אותו מכות. בלי חשבון.
והתעוררה. ושוב חשבה. מה זה יכול להיות!? למה הרבצתי לכולם?
גשם בחוץ. רעמים וברקים, סופה ממש. אבל באמצע אפריל? זה בטח
הגשם האחרון לעונה.

בחיים לא ראיתי סערה כזאת. כל מה שחשבתי מאז היה החלום הזה.
הרי בדרך כלל אני מצליחה לפתור את החלומת שלי. ועכשיו, לא.
נרדמתי למרות אותו גשם זלעפות שהיה בחוץ.
כשהתעוררתי, הרגשתי את האוויר הצח שאחרי הגשם. ארומה של פרחים
ודשא. טרי משהו. מן הרגשה כזאת. ריח שמעולם לא שמתי לב אליו
באמת. הציפורים פתאום נשמעו אחרת. העננים היו לבנים מתמיד
בשמיים כחולים מתמיד. הכל נראה חד, ברור. אף פעם לא הרגשתי כל
כך טוב. מעולם לא הבנתי כמה השפה שלי כל כך יפה. כל כך קלילה,
מרגיעה. פתאום הרשיתי לעצמי להנות מהיופי האמיתי. הפנימי. ולא
מהאשליה של החוץ. כל אחד יכול להשקיע באיך שייראה מבחוץ. וזה
לא קשה בכלל. מאוד נגיש, מקובל אפילו. וככה יצאתי מהבית. לא
היה אכפת לי כל כך איך אני לבושה, איך שאני נראית. או מה קניתי
אתמול. שמתי לב כמה הסביבה צרה לי. הטיפשות חוגגת. מוגבלות אין
סופית. נהניתי מהיתרון, וידעתי אפגאנית!
בהפסקה, יצאתי החוצה, וכשקראתי לחברה שלי שהיתה בקצה השני של
החצר בטעות אמרתי את שמה באפגאנית. בהתחלה לא שמתי לב, אבל
פתאום, אולי שלוש שניות וחצי אחרי הצעקה שלי,
כולם בחצר השתתקו.
דממה.
הרדיו הפסיק לעבוד וכל המבטים מופנים אליי.
עיניהם של ארבע-מאות איש מסתכלות רק עליי.
ואני, בחיוך סמוק, הסתכלתי סביב.
ראיתי את הפליאה.
אולי היו כמה שגיכחו.. ואז, באומץ רב, דיברתי לכולם, באפגאנית.
נאמתי נאום של לפחות שבע-דקות! ואף אחד לא הבין מילה ממה
שאמרתי.
פתאום, אני, הצפויה מכולם, הרגילה, הבלונדינית, מדברת אפגאנית.

מה שהיה לי מאוד מוזר, זה שעוד כמה מדברים אפגאנית, חוץ ממני.
מעטים מאוד. רק הם ניגשו אליי אחרי הנאום, לא אף אחד אחר. כל
החברים שלי, שהיו עד אז החברים שלי החליטו לשמור מרחק, כי
דוברי האפגאנית הם לא רגילים, כמו כולם, קשה לדבר איתם וקשה
להסתובב איתם בקניונים. רק אלה שהבינו אותי, וניגשו אליי אחרי
הנאום אמרו לי שיש לי כושר ביטוי יוצא מן הכלל והם היו שמחים
ללמוד ממני כמה דברים. ואם אני יכולה, לדבר איתם רק באפגאנית
שיבינו אותי טוב יותר. בטח ששמחתי. סוף-סוף יש כמה כמוני.
שאוהבים את השפה הזאת. ובכן, מאז ראיתי שהעולם מתחלק לשניים.
לדוברי אפגאנית ולכאלה שלא מבינים מילה באפגאנית. ומה אתם?