"אמא, אבא, אני עוזבת." שורה שחלמתי עליה שנים, שרודפת אותי
בחלומות, סופסוף נאמרה. לא להורים שלי, אבל נאמרה. "קרן, אני
חייב לציין רק עובדה אחת קטנה - את בחיים לא תעזבי את ההורים
שלך. את יותר מדי תלויה בהם, את יותר מדי צריכה אותם. זה לא
ילך, ואת לא תגידי את זה, אז תפסיקי לנסות לשכנע את עצמך שכן",
אמר לי רועי. לרועי אין הגדרה מיוחדת, הוא פשוט רועי. הוא זה
שאני מדברת אתו כשאני צריכה לפרוק מעליי יום קשה, הוא זה
שמייעץ לי, הוא היומן האישי שלי. אבל שלא כמו יומן, יש לו
יכולת להגיב על מה שאני אומרת, ולרוע המזל הוא מנצל אותה עד
הסוף, כל פעם מחדש. "ואתה כן? אתה קם מחר בבוקר ונוסע רחוק
מכאן? אל תגיד לי שכן, אפילו שאתה יודע שאתה יכול", יריתי,
מנסה להשיב את כבודי, שלמול רועי הלך לו מזמן. "את יודעת שאצלי
זה שונה, קרן", רועי ניסה לתת תירוצים. "אני לא יכול סתם לקום
וללכת, זה לא שלא הייתה להם ברירה אלא לקבל אותי, הם בחרו
אותי, הם אימצו אותי, הם חשבו שאותי הם יאהבו הכי הרבה, ושאני
אהיה הבן הכי טוב שאפשר בשבילם. זה יפגע בהם יותר מאשר אם את
תעזבי את ההורים שלך, זה יהיה גם כאילו הם טעו באופי שלי,
באופי שלהם, שאולי הם עשו בחירה לא נכונה. אני חושב שאת רואה
את כל זה לא נכון. אז מה אם יש את האפשרות הכלכלית לעשות את
זה? זה לא אומר שצריך".
הוא כל כך מלא בעצמו, אבל בסופו של דבר, הוא חסר ביטחון יותר
מכל אחד שאני מכירה. יש לו קצת קשיים עם זה שהוא מאומץ, הוא
מרגיש כאילו לא רצו אותו ובגלל זה מסרו אותו, והוא מפחד מדי
לצאת לחפש את ההורים הביולוגיים שלו. אל ההורים המאמצים שלו
הוא מתייחס כמו אל הורים לכל דבר - הוא קורא להם אבא ואמא,
מדבר עליהם ככה, על האחים שלו הוא מדבר בתור אחים ולא סתם כאלה
שהוא חי איתם, ויש לו הרגשה של משפחה איתם. לפחות לפי מה שהוא
מספר לי. רועי הוא יותר מסתם ידיד טוב, הוא ה-ידיד. אי אפשר
להגדיר את זה, כמו שאי אפשר להגדיר אותו, זה מיוחד. התנשקנו
פעם, לפני שלוש שנים, בכתה ז'. היה מוזר בהחלט. אבל מזה התפתחה
הידידות.  "היי, את שם? שוב יש לך פרצוף של אסטרונאוטית..."
הוא אמר בנסיון להחזיר אותי לשיחה. "לאן תלכי אם תעזבי אותם,
בכל מקרה?" "אני יודעת..." עניתי. "אלייך, אני מניחה..."על
פניו עלה מעין חצי חיוך כזה, שהופיע בדרך כלל כשהיה משהו שהוא
רצה לעשות, ולא יכל. בתגובה לחיוך הזה תמיד הייתי עונה "אין לא
יכול, יש לא רוצה", מנטרה שחזרו עליה באזנינו בסדנת המנהיגות
שנה שעברה, בכתה ט'. הפעם החלטתי לוותר. החלטתי לשנות כיוון.
לא רציתי שהוא ייכנס לדיכאון הרגיל שלו כשהוא חושב על העובדה
שהוא מאומץ.
עמד להגיע חג, והחלטתי שזה יהיה נושא משמח טיפה יותר. "נו, אז
מה אני קונה לך לחג?" שאלתי אותו בטון עליז. "קונה? את? את בטח
תכיני משהו יפה ותגידי שזה עלה לך אלפי שקלים, כמו תמיד", הוא
ענה לי בטון מלגלג. את האמת, זה לא היה נכון. אף פעם לא
התקמצנתי על מתנות. נכון, עבודות היד שלי היו דברים יפים,
וכשרציתי הן היו מתנות מדהימות, אבל לא הכנתי מתנות סתם ככה.
או שזה היה מישהו שאני שונאת ולא רציתי להוציא עליו כסף, או
שזה היה מישהו שאני ממש אוהבת, ואז עשיתי דברים מיוחדים מאד.
"נו? אתה רוצה מתנה או לא? כי אם לא אני פשוט יכולה למחוק אותך
מהרשימה ולא תקבל כלום במשך שנתיים..." איימתי. "נו, בסדר,
בסדר, לא יודע, מה את רוצה ממני... נלך לקניון בשבוע הבא,
בסדר?" הוא ענה, מנסה לקבל בחזרה את המתנה שעדיין לא ניתנה לו.
הסתכלתי בשעון ואמרתי שאני צריכה ללכת. יש שיעורים. נפרדנו,
ופניתי לכוון הפארק. לא היו לי שיעורים, אבל הייתי חייבת לצאת
משם לפני שהדיכאון שלו ישתלט גם עליי. הפארק היה חצי נטוש בשעה
הזו. בדרך כלל אין שם הרבה אנשים באחת עשרה בלילה. הלכתי
וחשבתי על מה שדיברתי עם רועי, על מה באמת יקרה לי אם אני
אעזוב את הבית ואלך למקום אחר. "מקום אחר". דבר כל כך חסר
הגדרה, כל כך לא סופי, כל כך פתוח, עם כל כך הרבה סכנות בתוכו.
המשכתי ללכת בלי לשים לב לאן. בבוקר התעוררתי שעונה על גזע.
ההורים שלי בטח לא שמו לב אפילו שלא באתי הביתה. החלטתי לא
לבוא לבית הספר באותו יום. הסתובבתי עוד טיפה בפארק, והלכתי
הביתה כשהייתי בטוחה שרק רוזה בבית. רוזה, עוזרת הבית שלנו,
היא אישה עגלגלה, עם שמחת חיים, ובלי הרבה ידע בעברית. היא באה
איתנו כשחזרנו מפרו. היא חקרה אותי קצת על איפה הייתי, שיקרתי
לה קצת, נגמר מהר. עליתי לחדר ונכנסתי למיטה. התעוררתי
כשהרגשתי נוכחות של עוד מישהו בחדר. המישהו הנוסף הזה היה
הילי, ידידה טובה מבית הספר. "תגידי, ההורים שלך יודעים שאת
מבריזה מבית הספר כל כך הרבה?" היא  שאלה אותי. היא תמיד הייתה
הילדה הטובה, זאת שמבררת הכל עם ההורים קודם, שהפלאפון שלה כל
הזמן מצלצל, כי אמא שלה כל הזמן רוצה לדעת איפה היא. אבל משום
מה, היא אהבה את זה ככה. זה כנראה נתן לה תחושת ביטחון. היא
חמודה, כן, אבל היא לא ממש חברה שלי. לא קל לי להפתח לאנשים,
ואנשים תמיד חושבים בגלל זה שאני סנובית או משהו. אני רק לא
סומכת מהר על אנשים, זה הכל. הפסיכולוגית שלי קבעה שזה הכל
בגלל ההורים שלי. טוב שיש את מי להאשים. נתתי בה מבט של "הילי,
את מכירה אותי, עזבי." והיא המשיכה בכוון השיחה שלה. "את יודעת
שהוא התגעגע אלייך, נכון?" היא שאלה. "מי?" התממתי. מי זה כבר
יכול להיות? היא בטח מדברת על רועי. אין הרבה אנשים שבאמת
יכולים להתגעגע אליי בבית ספר הזה. מקום כל כך תקוע, מלא אנשים
שחושבים שהם יותר טובים מאלוהים. לא שאני מאמינה שיש כזה. מאז
שמאיה מתה איבדתי אפילו את שביב האמונה הקטן שהיה בי. "קרן, מה
יש לך בזמן האחרון? תקשיבי, אני יודעת שאנחנו לא החברות הכי
טובות שיש, אבל אני בכל זאת יכולה להרגיש בשינוי הזה אצלך, זה
לא נראה לי בסדר, אני חושבת שאת צריכה לדבר על זה עם מישהו."
והיא צדקה. משהו לא היה בסדר אתי. לא שרציתי כל כך להודות בזה,
אבל זה הגיע למצב שזה השתלט עליי. ניסיתי לא לחשוב על זה, אבל
זה היה בלתי אפשרי. איבדתי משהי יותר מדי משמעותית בחיים שלי
מכדי שאני אוכל פשוט להמשיך לתפקד כרגיל. חוץ ממאיה ורועי לא
היה אף אחד שיכולתי לדבר אתו באמת, בלי להרגיש שמעבירים עליי
ביקורת, בלי להרגיש שאני צריכה כל הזמן להוכיח את עצמי, להראות
שאני ראויה לאהבה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהפגשתי בין מאיה
לרועי. יום לפני זה אמרתי למאיה שיש לי הפתעה בשבילה, משהו
שאני חושבת שהיא תאהב. באותו יום הייתי מפוזרת לגמרי, ויכולתי
להתרכז רק בלהפגיש את שני האנשים האהובים עליי. רועי לא הבין
מה קורה אתו, ועוד יותר מה קורה אתי, כשהוא שמע שאני אומרת
לנהג המונית לקחת אותנו לבית החולים לילדים. מאיה הייתה מיוחדת
מאד. אם דיברת אתה בטלפון, לא יכולת לדעת שהיא חולה, ואם
התעלמת מהמראה החולני שלה, והסתכלת בתוך הנשמה שלה, מצאת נערה
מהממת, חכמה, מתוקה, עם חוש הומור מדהים שאי אפשר לצפות לו אצל
ילדה חולת סרטן. ברגע שנכנסנו בשערי בית החולים הרגשתי עצבנית,
והייתה לי תחושה כאילו לא הייתי צריכה להביא את רועי אליה, לא
לחשוף את מאיה לעולם הנורא שבחוץ דרך הציניקן הזה, אבל, חשבתי,
כמה נורא זה עוד יכול להעשות כשאת חולת סרטן? התחושה הרעה שלי
התבדתה, ומאיה ורועי הסתדרו ביניהם מצוין. הוא אפילו הצליח
להתעלם מהמחלה שלה, דבר שהוא לא יכול היה לעשות אם הוא לא היה
מחבב אותה מאד. אני זוכרת את החדר שלה כמה ימים לפני שהיא מתה.
הוא היה מלא תמונות של חתולים, שהיא אהבה כל כך, והיו בו פסלים
שלה שעשיתי לכבוד יום ההולדת שלה שהיה בדיוק שבועיים לפני שהיא
מתה. היא נורא השתדלה שהחדר יראה נורמלי, כמו של ילדה רגילה,
שאי אפשר יהיה לדעת לפיו שהיא חולה. זה היה די קשה, כי המיטה
הענקית הזאת הייתה שם, וכל המכשירים האלה... "הילי, אני אהיה
בסדר, אני מבטיחה, זה כלום, באמת..." אמרתי, חוזרת אל המציאות
הרגעית שמולי. שאר השיחה היה סמול טוק אמיתי. אני אפילו לא
זוכרת כבר מה נאמר שם. היא הלכה, ואני שקעתי עוד יותר עמוק
בדיכאון שקמתי אתו. פתחתי את המגירה שליד המיטה בחיפוש אחרי
תמונות ומצאתי חפיסת סיגריות. בכתה ז', לפני שהכרתי את מאיה,
עישנתי בערך חודש. מהיום שפגשתי אותה לא עישנתי. היא הצליחה
להסביר לי את הסכנות שבזה אפילו בלי לנסות. פחדתי מזה כי זכרתי
איך היא מרגישה וכמה היא חולה, והיא אפילו לא בקבוצת סיכון
גבוה. עכשיו אני לא מעשנת כדי לכבד את הזכר שלה. היא ביקשה
ממני לנסות לא להגיע למצב שלה. הרגשתי מעין כאב עמום בבטן שאני
מרגישה תמיד כשאני רעבה ורע לי על הלב. ידעתי שאני חייבת לאכול
אפילו שאני לא רוצה. ירדתי למטה וראיתי את רוזה צופה בתכנית
הקבועה שלה. ידעתי שישנתי יותר מדי זמן. שאלתי את רוזה איפה
ההורים שלי. היא אמרה שהם טסו לטוקיו לעסקים אתמול אחרי
הצהריים. היא לא דיברה איתם מאז. ככה זה היה מאז שהייתי
תינוקת. מדי כמה שבועות הם היו נוסעים לאנשהו בגלל עסקים, תמיד
עם אותו תירוץ שזה לא אשמתם שהחברה שלהם מצליחה. רוזה הייתה
הדבר הכי קרוב שהיה לי לאמא, אפילו שאמא שלי הייתה בחיים וגרה
אתי באותו בית. בזמן שהיא הכינה את האוכל, דיברנו קצת על בית
ספר, על טלויזיה, על דברים שטותיים כאלה, טריוויאליים. את
היומיים שנשארו עד סוף השבוע העברתי בבית, מעמידה פנים שאני
חולה. ביום שישי זכיתי לביקור של רועי והילי, ביחד. "קומי
ותתלבשי." רועי פקד עליי. לא הבנתי מה הם רוצים ממני, אבל לא
היה לי כוח להתנגד להם. ישנתי כל כך הרבה בימים האחרונים, שכבר
הייתי עייפה משינה. הילי בחרה בגדים מהארון שלי והשליכה אותם
על המיטה. התלבשתי כשרועי והילי עדיין בחדר, עם הגב אליי. השעה
הייתה בערך אחת עשרה בלילה, ולא הבנתי מה אני עושה. הילי איפרה
אותי ולקחה את הארנק שלי, אחרי שהיא בדקה אם יש בו כסף, וירדנו
למטה. נסענו לאיזה מועדון בהרצליה פיתוח, עם אח של הילי בתור
הנהג. הרגשתי קצת יותר טוב בחברת אנשים, עם מוזיקה סביבי,
באווירה שעוזרת לשכוח מהצרות. בפעם הראשונה ראיתי  צד שונה
בהילי. היא הייתה יותר משוחררת, יותר עצמאית, יותר כזאת שאני
יכולה להתחבר אליה, כבר לא כל כך הילדה הטובה של אמא. רקדתי
כלואה בין הילי ורועי. הרגשתי מוגנת, כאילו אי אפשר להרע לי
באותו רגע. רועי הלך לרקוד עם מישהו אחר, או מישהי אחרת,
ולמרבה הפתעתי ההרגשה הטובה שלי לא חלפה. רקדתי בעיניים
עצומות, נותנת לתנועות לבוא ממני, בלי שליטה על התנועה שלי.
הילי ואני זזנו בהתאמה מושלמת, וכשהצטרפו אלינו רועי וזה שהוא
הלך לרקוד אתו קודם, הרגשתי כאילו כל המועדון מסתכל עלינו.
השיר נגמר, ופתאום הרגשתי נורא, ולא יכולתי לרקוד יותר. אני
חושבת שהרגשתי יותר מבולבלת מזה שרקדתי ככה עם הילי, ורועי ככה
עם הבחור הזה, מאשר הרגשתי רע כי רקדתי. בשבועות שבאו לאחר מכן
עשינו את אותו הדבר, וכל פעם שעברה הרגשתי שאני מתקרבת יותר
להילי. התחלתי לדבר איתה יותר, לחלוק איתה דברים, להיות חברה
שלה יותר מאשר ידידה, כמו קודם. היא הצליחה לעזור לי לצאת
מהדיכאון על מאיה יותר מאשר הצליחה הפסיכולוגית שלי, זו
שההורים שלי שלחו אותי אליה כדי להפטר מרגשי האשמה שהם לא אתי.
לא שזה הזיז להם להשאיר אותי עם רוזה כל פעם שהתחשק להם. הקשר
עם רועי השתנה. זה לא שהפסקתי להפגש אתו, אפילו נפגשנו באותה
תדירות, אבל היה שם משהו שהפריד בינינו, כמו סוד. יום אחד זה
נפרץ. ישבנו על המיטה שלו, והוא החליט שאני חייבת לדעת הכל.
"תקשיבי, קרן, יש לי משהו לספר לך. אבל את חייבת להבטיח שאת
שותקת עד שאני מסיים." הוא אמר, מפחיד אותי קצת. הנהנתי,
מתכוננת למשהו בסגנון "מצאתי את ההורים הביולוגיים שלי ואני אח
שלך.". "אני אה..." הוא אמר, מחפש מילים. "את זוכרת את ההוא
שרקדתי אתו אז כשהלכנו עם קרן?" הוא אמר, ואני הנהנתי. "אז,
אני... אני בערך... אני יוצא אתו." הוא סיים. בהתחלה לא הבנתי
מה הוא רוצה ממני. זה היה הרבה פחות נורא ממה שחשבתי. ציפיתי
למשהו שיביא אותנו לריקי לייק. "נו, זה לא כזה נורא, רועי. אני
יכולה להבין אותך. ואם זה שווה משהו, אז הוא חתיך, בסדר? לי לא
משנה אם אתה נמשך לבנים או לבנות, או לגוויות אפילו, אתה החבר
הכי טוב שלי וכזה תישאר." עמדתי לומר. אבל זה היה יותר מדי
קטשי ואיכסה ומוגזם. במקום זה אמרתי פשוט "טוב, אז אתה הומו.
מזל טוב. מה אני אמורה לומר לך על זה?". "את לא מבינה." הוא
אמר. "אני לא יכול להיות הומו. זה פשוט בלתי אפשרי. זה יהרוס
הכל. זה יפגע בהורים שלי יותר מאשר אם אני אעזוב אותם, את
יודעת ששניהם הומופובים." והוא צדק, כרגיל. אני מכירה את
ההורים שלו מאז שאני מכירה אותו, מאז כתה ד', כשחזרתי לארץ.
ההורים שלו תמיד הצליחו לפאר בפניי את המסגרת המשפחתית הרגילה,
את הרעיון של "אבא, אמא וילד". "אני מניחה שאתה לא חייב לומר
להם, ז"א, הם לא חייבים לדעת. אתה יכול לטוע בהם מודעות לזה
לאט לאט, לא? אולי דרך רז? היא האחות היותר פתוחה, לא?" ניסיתי
לעודד אותו קצת. היה לו פרצוף כזה של "את יודעת שזה לא יעבוד."
הנסיון האחרון שלי לעודד אותו עזר קצת, ראיתי חיוך כשאמרתי "
לפחות להורים שלך איכפת אם אתה הומו או לא.". לאט לאט הכרתי את
שחר, הבחור שרועי יצא אתו. הוא היה נחמד, לא יותר מזה, אבל
יכול להיות שזה כי פשוט אל רועי תמיד התייחסתי בצורה מסויימת,
ואז בא שחר ושינה את זה לגמרי, למרות שזה לא נכון. התחלנו
להפגש יותר ויותר, הילי, רועי, שחר, ואני. אלה היו מעין דאבל
דייטס כאלה. החברות ביני לבין הילי התגברה, והתחלתי להרגיש
מעין משיכה אליה, דבר לא מוסבר כזה. אחרי שהצלחתי להפתח להילי,
היא גרמה לי להפתח גם אל אנשים אחרים, ובסוף כתה י' כבר התחלתי
לצאת עם עוד אנשים, לבוא למסיבות ביתיות ודברים כאלה. פעם אחת,
במסיבה אצל דניאל, שזו איזה אחת שלא ידעתי על קיומה, אבל באתי
למסיבת היומולדת שלה כי הילי גררה אותי, שיחקנו אמת או חובה.
הגיע תורי ובחרתי חובה, כי זה לא נראה לי חצי נורא מאשר להצטרך
להתוודות על משהו אישי. המשימה הייתה להתנשק עם הילי. לא הייתי
בטוחה מה לעשות, ובסופו של דבר קמתי ונישקתי אותה על הלחי.
דניאל מחתה ואמרה שלא לזה היא התכוונה, ושאנחנו חייבות להתנשק
כמו שצריך, לשון והכל. לא ידעתי מה לחשוב על דניאל באותו רגע.
אמנם, לא היכרתי אותה, ולא כל כך היה לי איכפת, אבל זה נראה לי
קצת לא טבעי שהיא עודדה אותנו כל כך. בקשר להילי, חשבתי, אולי
אפילו קיוויתי, שהיא לא תסכים, ושאני לא אצטרך להחשף ככה, אבל
להילי לא היה איכפת. היא אפילו נראתה קצת להוטה. התנשקנו בסופו
של דבר, ואחרי זה לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הרגשתי חשופה
מדי, כאילו כולם מציצים לתוך הנשמה שלי, לתוך כל מה שקורה לי
בראש. שנאתי את ההרגשה הזאת. באותו רגע הרגשתי שוב את כל
הסיבות שבגללן התרחקתי מאנשים דיי הרבה זמן. הן היו כמו דקירות
על העור, כמו מחט שנכנסת לוריד כשלוקחים לך דם. המשחק המשיך,
ואני כבר לא ממש הייתי שם, עם כל האנשים האלה, אלא במקום אחר
לגמרי, מקום שלי, מקום מבודד. רציתי להיות על אי בודד, קצת כמו
נזיר שלא יכול להיות בקשר עם אנשים אחרים. בריחה הייתה בדרך
כלל הפתרון שלי לדברים. לא בריחה פיזית, אלא בריחה נפשית,
הסתגרות כזאת בתוך עצמי, זמן שהיה תמיד מלא בפחד, בעיקר פחד
מביקורת של אחרים, ובעיקר של עצמי. בקושי הרגשתי את הגוף שלי
מבחוץ, וכך קרה שישבתי והחזקתי ידיים עם הילי, ואפילו לא ממש
שמתי לב.  המסיבה עצמה לא הייתה משהו מיוחד, רק המשחק הזה ועוד
כל מני משחקים מטופשים. עזבתי מוקדם. הלכתי הביתה לבד, בחושך,
מקווה למצוא בו מפלט. כבר לא ידעתי אפילו ממה ברחתי. באופן לא
מובן, הנשיקה הזו החזירה אותי, מנטלית, לתחילת אותה שנה. שוב
הייתי מסוגרת בעצמי, צינית בצורה נוראה, עוקצנית בלי שום סיבה
נראית לעין. הדרך הביתה לקחה הרבה יותר זמן משהיא הייתה אמורה
לקחת, ושמחתי על זה. בפתח הבית שלי עמד רועי. "אני בורחת." היו
המילים האחרונות שלי בתוך הבית ההוא.