את הפעם האחרונה שחשבת עליו אני זוכרת לפרטי פרטים. הגעת אלי
הביתה, לבושה בג'ינס קרוע וגופיה לבנה, וגררת אותי החוצה
לוואדי שמתחת לביתי. ירדנו בדממה עמוק לתוך הוואדי עד שמצאנו
סלע גדול מתחת לעץ חרוב זקן. התיישבנו בדממה מבלי להסתכל זו
בזו, עד שלבסוף שלפת מתוך הגרב חפיסת סיגריות ומצית ירוקה.
חייכת ואמרת לי תודה. הדלקת סיגריה, לקחת ממנה שאיפה ארוכה,
העברת לי והתחלת לדבר. "אני צריכה להפסיק לחשוב עליו" אמרת
ופצחת במונולוג של שכנוע עצמי בזמן שאני סיימתי את הסיגריה
והתמכרתי לשקט של הטבע.

פתאום הפסקת ואני ראיתי דמעה של געגוע בזוית עינך. הוצאת
סיגריה נוספת מן החפיסה והתבוננת בה ארוכות. "אמרנו שנפסיק
לעשן", הפרתי את הדממה ואת חייכת. "אמרנו גם שנקפוץ מצוק בגיל
שלושים", הזכרת לי. "מה את ממהרת? אנחנו רק בנות שמונה עשרה",
אמרתי ולקחתי את הסיגריה מידך. הדלקת לי אותה ואני לקחתי שאיפה
ארוכה ונאנחתי. "אנחנו מזדקנות מהר מדי". שתקת.

פעם אמרת לי שהגיע הזמן שאני אתחיל לאהוב את עצמי, אבל אני
רציתי לאהוב רק אותך. העברתי לך את הסיגריה ועצמתי עיניים. לא
הייתי מסוגלת להסתכל על עצמי מרוב שנאה. "את חושבת שנהיה חברות
לנצח?" קולך קטע את הפחדים שהחלו להשתלט עלי. צחקתי. "נצח זה
הרבה זמן", אמרתי אך את לא היית מרוצה. מיקדתי את מבטי בנקודה
רחוקה באופק והאזנתי לנשימותייך השלוות. "בואי נכרות ברית",
אמרת לפתע.

הוצאת עוד סיגריה, שלישית במספר, מן החפיסה, והדלקת גם אותה.
"קחי שאיפה ארוכה ותשמרי הכל בריאות", ציווית עלי ואני הקשבתי
לך כמו ילדה טובה. שמרתי את כל העשן בגופי תוך הרצת סרטים
בדימיוני על סרטן שמתפשט בי ממש עכשיו. לקחת נשימה עמוקה
והושטת לי יד מהוססת. "תצרבי", אמרת, "תצרבי לי צלקת חברות
ממך". היה לך ניצוץ מוזר בעיניים וקצת הפחדת אותי. "תצרבי
כבר!" צרחת ואני ידעתי שאסור לי לסרב לך. צרבתי את שמי בעורך
הלבן והעברתי אליך את סיגריה. "עכשיו תורך".

נתתי לך את ידי ועצמתי את עיניי. הרגשתי את הסיגריה צורבת את
שמך בעורי ואת נשמתך בנשמתי. "סיימתי. תפקחי את העיניים". מגעך
החם והנעים התפשט מידי לכל גופי והעביר בי צמרמורת. חיבקת אותי
ונשקת לי על שפתי. "לנצח?" שאלת, "לנצח", עניתי.