פעם ראשונה שהרגשתי בזה, חששתי שמה אני משתגע, בכל זאת הייתי
לבד בחדר.
בכל רגע הסתובבתי אחורה בכדי לא לפספס, אולי אתפוס אותם הפעם,
הרגשתי אותם מאחורי גבי כל הזמן, אך הקירות הלבנים כמו לעגו
לי.
בדו שיח פנימי ניסיתי להסביר בהגיון לעצמי שאני לבד בחדר אך
התחושה לא נעלמה, יש שם מישהו, מביטים בי, אני לא לבד, באמת
שהתחלתי לפקפק בשפיותי.
החלטתי להתרכז בכוח בקריאת הספר אך בין שורה לשורה לא התאפקתי
והצצתי סביב.
בלי ממש לקרוא סיימתי עוד פרק והחלטתי לחפש נחת בשינה, ואז
שכיביתי את האור, להפתעתי סוף סוף הקלה עטפה אותי, הרגשתי
בטוח, דווקא בחושך הרגשתי שוב בשליטה, מתוך סקרנות הדלקתי את
האור ובמהירות הלחיצה חזרה החרדה.
הדחף להבין הציע לי לנסות ולעצום עיניים אך שלא כמו בחושך
הרגשתי אפילו יותר חשוף.
פקחתי עיניים מהר... ואז... משותק...
על הקיר מולי הוא כבר היה מוכן לפעולה, הבטתי ימינה אך לא היה
שם אף אחד... הוא לבד... לא יכול להיות שהוא לבד... גופי קפא
פרט לרעידות קצובות, למי הוא שייך? בעיניי סרקתי אותו מהראש
למטה.....
כמו אגרוף לבטן, הוא שלי, קפצתי, הוא קפץ איתי...כשנינו עומדים
כבר לא יכולתי לטעות הוא שלי, החיבור לרגליי לא השאירו צל של
ספק, הצל שלי רוצה להרוג אותי...
לא יכולתי לדעת עם הוא מחייך הוא כועס, שחור מוחלט, לא יכולתי
בכלל לתקשר אייתו לכן פעלתי באינסטינקט, מתוך רצון לשרוד, עם
הוא רוצה להרוג אותי אני חייב להרוג אותו קודם...
כיביתי את האור.