[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








עקרונותיהם של זרמים מרכזיים במאה ה-20 והשינוי בהם במאה ה-21

התיאטרון האפי:

התיאטרון האפי מהווה זרם מרכזי וחשוב במאה ה-20 אשר השפיע על
זרם האבסורד ועל התיאטרון המודרני ככלל. הוא יוסד ע"י ברטולד
ברכט במחצית שנות העשרים של המאה ה-20.
עקרונות היסוד של התיאטרון האפי ניתנים לתיאור בשלושה מונחי
מפתח: היסטוריפיקציה, ניכור ואפיקה.

אפקט הניכור: מטרת שיטת הניכור היא להניע את הצופה לנקוט גישה
ביקורתית וחקרנית למתרחש. אפקט הניכור מתבצע כאשר נמנעת מן
הקהל תחוש האשליה הבימתית. על הבמה והאולם להיות משוחררים מכל
קסם תיאטרלי, על השחקן להגיש את הסיפור שהוא משחק בדרך שתבהיר
כי זו "רק הצגה" ולא מציאות.
אפקט הניכור הביא לכך ששיטת המשחק משתנה. המשחק הופך להיות
עמדה ביקורתית חיצונית לדמויות ולהתרחשות. נמנעת ההזדהות של
הצופה והשחקן יחד בדמות ועל שניהם לבקרה. אפקט הניכור עוזר
להשיג את מגמת התיאטרון האפי לגרום לקהל לבקר את אשר רואות
עיניו ובכך להביא אותו לאקטיביות, לשינוי חברתי. (אפקט הניכור
מושג באמצעות: שירים, חשיפת האורות ועובדי הבמה לקהל, שימוש
בכתוביות וכו').

היסטוריפיקציה: על מנת להדגיש את אפקט הניכור ומניעת ההזדהות
הן מהשחק והן מהקהל נהגו המחזות האפיים להבליט את הממד
ההיסטורי של סיפור המעשה ע"י הרחקתו מההוויה היומיומית. כלומר
המחזות האפיים השתמשו בחומר השאוב מתקופות ומקומות אחרים. זמן
ההתרחשות והתקופה היו רחוקים מהזמן והתקופה של הקהל.
ההיסטוריפיקציה היא המאפשרת את העמדה הביקורתית לדמויות
ולהתרחשויות כיוון שזמן ההתרחשות הוא רחוק יש פרספקטיבה של זמן
המאפשרת נקודת ראיה ביקורתית. גם עקרון זה עוזר להשיג את מגמת
התיאטרון האפי לשינוי חברתי כיוון שהקהל מתווכח כי הדברים
השתנו בעבר = כפי שמוצג על הבמה לכן ניתן יהיה לשנותם גם
בהווה, בכך מושג האלמנט של ביקורת חברתית המעוררת את הקהל
לפעול.

אפיקה: המחזות האפיים כשמם הם היו בעיקרם אפיים =סיפוריים, הם
הציגו סיפור. הם דמו יותר לשירים אפיים מאשר לדרמה מסורתית. הם
היו בנויים מרצף של דיאלוג וסיפור מתחלפים המשנים את מקום
ההתרחשות על פער זמן גדולים.
גם השימוש באפיקה במחזות תרם להשגת אפקט הניכור. כיוון שבמחזות
הדרמתיים המסורתיים המחזה הוצג בצורת דיאלוגים ומונולוגים
שהקהל מציץ להם דרך הקיר הרביעי ובכך מזדהה עם הדמויות ואילו
במחזות האפיים הסיפור הוצג במגמתיות להראות שזהו סיפור על

אשר מונע הזדהות כיוון זהו סיפור ולא הדמות שכביכול "אמיתית".





התיאטרון האפי במאה ה-21

חוקרים רבים קבעו כי התיאטרון האפי ומטרותיו של ברכט נכשלו ולא
הושגו. הקהל הזדהה עם הדמויות ורפורמה חברתית לא ממש הושגה.
עם זאת אני סבורה שברכט הקדים את זמנו. בזמן שבו הדרמה
המסורתית עדיין פרח והיה הזרם המרכזי השלט בתיאטרון, התיאטרון
האפי הגיח בזמן לא מתאים שאנשים בתקופה זו לא היו מוכנים
ופתוחים דיים לקבל סוג כזה של שיטה ותיאטרון מהפכניים. למרות
שהתיאטרון האפי תרם להתפתחות האבסורד שהחל בפריחתו לאחר מלה"ע
השניה בתקופה שהתאימה לו בזמן שהכאוס והתוהו ובוהו חגגו
בעולם.
לפיכך אני מאמינה כי במאה ה-21 התיאטרון האפי יעלה לגדולתו
ויתפתח. עם זאת יהיו כמה שינויים הכרחיים לעלייתו שינויים
שיתאימו עצמם לתקופה. המחזות ישתנו במקום שההיסטוריפיקציה
תתייחס לעבר היא תתייחס לעתיד מעין עתיד חצי בדיוני אך עם
סימנים לבוא, מעין חזיונות פנטסיים על עולם רובוטי, וזאת כיוון
שהעבר לא מעניין את האנשים הם יזדהו אותו כי זה מוכר להם והם
חלק ממנו אך על עולם עתידני אפקט הניכור בטוח יושג כי יהיה קל
יותר לבקר את הדמויות ולא להזדהות עמן (הזדהות עם רובוט
לדוגמה?!).
כיום תיאטראות שוליים מחפשים דרכים חדשות להמלטות מהריאליזם
ומהשיטה הסטניסלבסקית והשיטה הברכטיאנית היא שיטת משחק מהפכנית
וחדשנית.
התיאטרון האפי יתאים לתקופה זו שברור יהיה שאנשים ירצו רפורמה
חברתית ויהיו מוכנים לה והיא עשויה להיות מושגת באמצעות
התיאטרון האפי.
חלל התיאטרון והתפאורה לא יהיו ממשיים ההצגה תתבצע ברובה בעולם
וירטואלי
הקהל יחבוש מעין משקפי לייזר שדרכם ישוקף העולם הוירטואלי.
המחזות יעסקו ברעיונות מהפכניים אשר יש בהם ניצוץ של אמת וחלקם
בהתקדמות כעת (לדוג': "ליזסטרטה 2000" והרעיון שנשים ישלטו
בגברים).





תיאטרון האבסורד:

האבסורד הוא מונח שטבע מרטין אסלין ב-1960. תיאטרון האבסורד
הושפע מהאקזיסטנציאליסטים ועקרונותיו נבעו מהרעיונות
הפילוסופיים של זרם זה.
תיאטרון האבסורד פרץ לאחר מלה"ע השניה שהותירה אחריה שכול וסבל
רב ותחושת חוסר משמעות שתיאטרון האבסורד חרט על נס דגלו והיטיב
להציגה ולהדגישה במחזותיו.
ההשקפה העומדת מאחורי המחזות האבסורדיים כי כל המושגים על
ייחודו של האדם והתנהגותו הנם בלתי הגיוניים במידה שווה. אמת
מוחלטת מצויה בתוהו ובוהו בסתירות ובפרטים ריקים היוצרים את
מסכת הקיום היומיומי החסר כל הגיון, סדר וביטחון.
האבסורד השתמש בכל מרכיבי הבמה והמחזה על מנת לשקף את התפיסה
הנ"ל החל מלשונם של דמויותיו ושל הסצינה אשר עומדות בניגוד
לעלילה ע"י הורדתה למדרגת להג נטול פשר.
מבנה המחזות הוא שבד"כ הם מתקדמים ע"י התעצמות הדרגתית של המצב
ההתחלתי. אין פתרון, במקום פתרון מצויד הצופה באתגר לניסוח
השאלות שיושם עליו להציגן אם ברצונו להשיג את משמעות המחזה.
בנוסף, מתפתחת בהדרגה תוכנית מורכבת של האימז' הפיוטי המצויר
במחזה המייצג את המצב האנושי. צפיית המתח של הצופה מתהווה ע"י
החיכוי להשלמה ההדרגתית של המורכב והחתום.
ההצגות האבסורדיות מביאות את הצופה לאי נוחות הנגרמת ע"י קיומן
של אשליות, כאשר אינן עולות בקנה אחד עם המציאות, מתפוגגת האי
נוחות ומתפרקת ע"י הצחוק המשחרר עם ההכרה באבסורדיות היסודות
של העולם.
הקהל מעומת עם דמויות שטעמיהם ופעולותיהם נשארים סתומים במידה
רבה. ההזדהות עם דמויות כאלה היא כמעט בלתי אפשרית ככל
שפעילותם וטבעם נשארים מסתוריים יותר כך קשה יותר להשתכנע
בראיית העולם ובנקודת המבט שלהם. הדמויות נתונות במצב תמידי של
השתנות ועם התרחשויות תכופות שהן בבירור מחוץ לתחום הרציונלי.
הזמן והמקום אף הם סתומים ולא מוגדרים.
העלילה היא מיותרת, היא כולה מסתורית, בלתי מנומקת ואף
הבלותית.
תיאטרון האבסורד נוטה אל השירה ואל הצמצום הלירי. מבחינת
תיאטרון האבסורד קיים רק דימוי  מרכזי אחד, בסיטואציות שלו
משמשים בערבוביה הטרגי והגרוטסקי, האדם יכול לבטא את תוכנם
הטרגי של חייו באמצעים קומיים של המשחק והבדיה.
תיאטרון האבסורד מעמת את הצופה עם פחדיו ועם ההכרה באבסורד, אך
עפ"י האבסורד ההכרה המפוכחת הזו היא זו המשחררת את האדם מפחדיו
ומובילה אותו להשתחררות הגואלת ולהבנה כי האדם נתון לגורלו שלו
ורק הוא יוכל לשנות את מצבו.  





האבסורד במאה ה-21

האבסורד בעתו שינה את מהלך החשיבה של בני האדם שפסקו להאמין
באלוהים ובכוחות על. ולכן ניתן לומר שהוא "הצליח". הוא בא
כמעין תרופה לאחר מלה"ע השניה מהבחינה הזו שעימות האדם עם
פחדיו ועם ההכרה באבסורדיות של העולם שיחררה אותו ממנה במידה
רבה. בעולם של היום, עולם כמעט נטול אלוהים שהאתאיזם הוא תופעה
רחבה ומקיפה מחד גיסא, אין צורך יותר בתיאטרון האבסורד, מטרתו
הושגה האדם מכיר באבסורדיות של העולם ומאמין בעצמו.
אך מאידך, קיימת נטייה של בני האדם לחפש אחר משהו להאמין בו
(כמו לדוגמה הגל השוטף של אמונות המזרח) גם כאן אין צרך
באבסורד כי בני האדם מתוך חוסר אמונה מחפשים אחר אמונה.
שינויים אלו יביאו את האבסורד במאה ה-21 להפוך לתנועה מצומצמת
וקטנה שתהפוך למעין נביאי זעם ורואי שחורות שינבאו את כליון
העולם בשל חוסר האקטיביות של האדם במגמה לשנותו.
המחזות יעסקו בסקירת  אירועים בהיסטוריה אשר השפעותיהם הביאו
להרס, ואשר מתוכם יופק הלקח "אם בעבר זה קרה זה יקרה בעתיד".
המחזות יציגו מהלך מסויט והזוי של התכלות העולם למן מלה"ע
השניה ועד לכלל המפגעים הסביבתיים.
האבסורד כפי שהוא קיים לא יוכל להתקיים כי אין בו צורך (כפי
שנומק הנ"ל) הוא לא ימשוך אנשים ולא ישפיע על שום דבר. אם הוא
ימשיך להתקיים הוא רק יהפוך לזרם קיצוני ורדיקלי אשר יציג
תסריט מוגזם וגרוטסקי של העולם העתידני לעומת העולם שבעבר.
גם התפאורה תהפוך לגדולת ממדים , גרוטסקית ומוגזמת. היא תעוצב
בגבהים גדולים ותדגיש את ההפכים לעומת האדם.  יחסי שחקן קהל
יהיו של מעין מטיפים למאמינים, ולכן אני מאמינה אולי התיאטרון
יהפוך למעין תיאטרון שוליים רחוב.





התיאטרון הריאליסטי:

תנועת הריאליזם בתיאטרון קמה בשנות ה-70 של המאה ה-19, וציינה
את תחילתה של הדרמה המודרנית.
העמדה העקרונית של הריאליזם קובעת כי על התיאטרון ליצור "אשליה
של מציאות" בהיותו העתק המציאות. תפיסה זו עומדת במרכז התפיסה
התיאטרונית של הריאליזם.
המחזאים הריאליסטיים ניסו להציג "נתח חיים" המשקף פיסת מציאות
כלשהי, תוך שימוש באמצעי אפיון של חיקוי פרטני. שיקוף "נתח
החיים" בצורה מלאה, נאמנה ומייצגת כאחד.
הדרמה הריאליסטית פורשת בפנינו מרקם משפחתי או חברתי מצומצם
המשקף בצורה מוקטנת אך מייצגת טיפוסים בפני החברה כולה.
הרקע האקספוזיציוני במחזות ריאליסטיים משקף את הקונבנציות
והנורמות הזעיר בורגניות של התקופה אולי תוך כדי התפתחות
העלילה ולקראת ההפתעה הסנסציונית בסיום, מתחוללים במחזות
שינויים המהפכים את הקונבנציות השגרתיות ואת העמדות החברתיות
המאופיינות לתקופה, תוך העמדתן בטווח של בקורת צולבת. הדרמה
הריאליסטית פנתה אל העלילה הפנימית המייצגת את העולם החיצוני,
היא מעוצבת ע"י המחזאי באורח המעוגן בפעולה האנושית היומיומית
כשכל חלקי המערכת התיאטרונית מבליטים אותה ומשרתים אותה.
היצירות הריאליסטיות קשורות בקשר סיבתי, ומוליכות לתוצאה. כל
דמות נבנית כאשיות הצומחת מתוך תורשתה ומתוך סביבתה. משך הזמן
העובר על הצופה קרוב מאוד למשך הזמן העובר על הדמויות וחפיפה
זו מחזקת את האשליה הריאליסטית. במשך העלילה נשמרות שלושת
האחדויות (זמן, מקום, עלילה), הלשון בפי הדמויות היא לשון
מדוברת וכל דמות מתאפיינת בסגנון דיבור משלה, ממש כמו במציאות.
הבעיות המוצגות והדילמות המטרידות את הדמות מוכרות לצופים
שלהם הטרקלין, הלבוש והנימוסים הם כנורמות שלהם עצמם כלומר
נוצרת הזדהות עם הדמות.
ההגדרה הריאליסטית אומרת כי צורת הבמה וסגנון עיצובה הפיסי
יתוכנן במטרה להפכה לחלק מן המציאות המשוחזרת. התפאורה
הריאליסטית התמקדה בעיקר בהתרחשויות הפנים: בחדרים, באולמות,
במטבחים, בתוך הנוף הסביבתי השגרתי שעל רקעו פועל האדם
היומיומי. על הבמה נבנו שלושה קירות ותקרה ביניהם הייתה מצויה
מערכת פירטי הריהוט, קישוט הקירות, כלים ואביזרים. המסך שימש
כמעין "קיר רביעי" דמיוני שהוסר על מנת לאפשר לקהל "להציץ"
לתוך חייהם של האנשים המאכלסים את החדר. האלמנט הזה היינו
"קונוונצית הקיר הרביעי" הנתפסת כ"צילום" המציאות באמצעות עין
בלתי מסננת למערכת חדשה. מטרתו ליצור מסגרת של חלל דמוי טרקלין
במציאות כדי להקהל על יצירת האילוזיה של הזדהות בין קהל הצופים
לבין הפעולה בתיאטרון.
השחקן בתיאטרון הריאליסטי הופך למשך ההצגה מזוהה עם הדמות, עם
העלילה, עם בעיותיה הסודיות וזאת על מנת להביא לבמה דמות
אנושית, משכנעת ומציאותית.
על הקהל להאמין למתרחש, ותפקיד הסביבה המשוחזרת היא ליצור
הזדהות בקהל. הקטנת האולם, הקרבת הצופים לבמה, החשכת האולם
והארת הבמה, השמטת כל קישוט מקירות האולם נועדו להביא למיקוד
מרבי של הקהל על המתרחש על פני הבמה וליצור קשר מיידי בין
הצופים למבצעים. הצופים צריכים להפוך ליחידה אחת עם השחקנים,
התפאורה וכו'.





התיאטרון הריאליסטי במאה ה-21

פריחתו של התיאטרון הריאליסטי הייתה בסוף המאה ה-19, בשלהי
המאה ה-20. התיאטרון הריאליסטי כתיאטרון כבר מזמן איננו והפך
יותר לסגנון והסיגה ממנו היא גדלה יותר ויותר. במאה ה-21
התיאטרון הריאליסטי יעלם כליל וכל מה שיוותר ממנו הוא הצגות
בודדות לזקנים ונוסטלגיה עבשה. אין לו  עוד מקום בתק' זו אלא
אם כן תתפתח תרבות ריאליסטית חדשה, נאמר בסוף המאה ה-21
כשהתרבות תהיה מושתתת על טכנולוגיה ורובוטים ואולי שפה חדשה
ואורח חיים חדש יתפתחו ועולם רובוטי בעל שפה אחרת יביא לעליית
תיאטרון מסורתי שיספק את צרכי הבורגנים של אותה תק' או
"רובוטוגנים" אולי אז יהיה לתיאטרון הריאליסטי ה"חדש" מקום
כתיאטרון כמובן באופן שונה לגמרי הוא יהיה חוויה וירטואלית
בורגנית, אך גם ימיו אלו יהיו ספורים.
התיאטרון הריאליסטי אינו נועד להחזיק המון זמן הוא תקופתי כי
הנושאים שהוא מדבר עליהם הם תקופתיים והם משעממים וגם דרך
הצגתו אינה רלוונטית יותר אלא בתור תיאטרון וירטואלי המספק
גירויים לחושים - תיאטרון עתידני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין ביטוי יותר
מעליב שמופנה
לגבר מאשר "הנה
תחזיק את הארנק
שלי"


(סנדרה בולוק)


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/6/03 3:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רות בת כנען

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה