מדבר התשוקות רותח, אווירת האין טעם לחיים נמשכת לעד. העולם
הפתוח הפך להיות הצינוק הצפוף והקטן שלי. ברעש מחניק ניסיתי
להגניב למוחי מחשבות אנושיות, כל פעם התקרבתי יותר  והם עצרו
אותי בדיוק שנייה לפני שהצלחתי, אפילו בעת העתיקה ובימי
הביניים החשוכים לא התעללו בנפש האדם כך.
נצח מתמשך של נפשות ריקות מתוכן.
נס המרד עומד על ראש מצדה בגאווה אנושית. הדבר האחרון שניתן
לומר עליו בתמימות אמיתית שהוא לא אנושי. שם גאה הוא עומד זקוף
ומחכה, לאדם, אדם אנושי אחד שיפרוץ את החומות, אותן גבולות
החיים ויקח לידיו את אותו נס, נס המרד הגדול.

דרכי הייתה דרך שביל המתים החיים, והציפור ניווטה אותי בנהרות
האין חיים.
נשאה אותי על כנפייה הדקיקות במרומי האוקינוסים הכחולים ומעל
ביצות האבדון. ושם היא עזבה אותי לנפשי אך לפני שעזבה אמרה לי
זאת: "אני אילמרדר, ציפור הנפש האחרונה ביקום, באתי מהצד השני
של העולם ממקום מחבואי, לתמוך בך- בת אנוש.
לתת בך את אמוני האחרון, את זיק התקווה, לתת לך יד ולעזור לך
לעבור את מדבריות הייאוש. ועכשיו הגיע יעודך וגורלך שנבחר לך
על ידך. קחי את האמון שלי ותני אותו לאחרים. תעבירי אותו לנצחי
נצחים לעולמות מקבילים, כי האמון שלך באחרים זה הרגש האנושי
הכי חזק, ורק את תוכלי למצוא לך את שותפי החיים לאמון זה."
אילמרדר סיימה את דבריה פרשה את זוג כנפיה המאיימות להישבר
ועפה.
המשכתי הלאה כשנשאתי על גבי היגע את מטען דבריה של אילמרדר.
טיפסתי בקושי רב בהררי הניכור והגעתי לפיסגה.

רוח שברירית נוגעת בעדינות בפעמון הרוחות, מזה עשר שנים היא
גרה מבודדת מכולם, ולומדת את העולם. גשמי הברכה העבירו לה
שמועה כי שמה בפי ההמון הדוגר הוא, אדונית ההר.
חמימות מלטפת מתפשטת בגופה, מגיעה אל שיאה וגוועת. עומדת על
ראש ההר הגבוה, הגבוה ביותר ברכס הניכור. מביטה אל ים האנוש
בעיני זכוכית עם מטרה טהורה משדרת אור של גלים. ואז שקט.
שקט קולני, השקט צורח ואט אט נשמע הנתק בין שפתותיה היבשות
והשאלה הנדרשת פרצה החוצה: "מה לכם המון אנושי לצעוק בדממה
לישועה? מה לכם פה במרגלות הרי הניכור?".
נפלה דמעה, היא עצרה את הכל  ומילותיה המשיכו ונשאו מפיה את
משל החיים:

"השמש שולחת קרניה אל מפתן המקדש, השטיח האדום פרוש וטקס
ההכתרה יוצא לדרך. מתוך כרכרה מוזהבת יוצאים הנסיך, אורח הכבוד
הרי הוא המיועד למלכות, ופמלייתו. מימינו עומדת פילגשו, המקהלה
שרה שירי כהונה, ועל מזבח האלילות נטבחו חיות השדה.
והמלך החדש כורע לפני הכתרתו אל בובת האלילות, כל הכוח והשליטה
בעולם טמונים בידיו, והוא מנגד כורע אל מול בובת האלילות
הקדושה."

כל ההמון האנושי שתק ורק ילד אחד, בן איכרים פשוט שהגיע למקום
בטעות בעודו רועה את צאנו, שאל: "מה פשר גלי הקול שהשמעת? מה
פשר משלך אדונית ההרים?"
וכעת אל מולה ניצב עומד כשעורה דקיקה ושברירית, רק אותו בן
איכרים, ואותו היא נשאה עימה אל פסגת ההר וכל אמונה נתנה בו
ואמרה: "ילדי, פשר המשל הוא כואב וקשה. ואענה לך בשאלה: האם
החיים מעוררי רחמים עד כאב? שכל הכוח שבעולם נמצא בידי בובה?
הרי איזו עוד סיבה יש לבן אדם שכביכול שולט בכל לכרוע אל מול
בובה?
אם המצב כך רק דבר אחד ניתן להבין, שמי שמודע לכך שהכוח אינו
באמת בידי הבובה שליט הוא, ומי שמנגד רודף את הצדק מודע הוא גם
כן, אך בחיפושו אחר הזיו הטהור רוצה הוא לגרום לכל להיות
מודעים כמותו להאיר עיניים באור האנושיות והמוסר. דינו של רודף
הצדק בעולם השליטים האכזר להיות אויב מדינה. וכעת עליי להמשיך
בדרכי.
הנחתי את בן האיכרים על אחד מסלעי ההבנה שניצב לידי, ובתנופה
אמיצה  פרשתי ידיי לצדדים ועפתי מעל ההמון בחיפוש אחר מחשבה
אמיתית של רגש אנושי.

עכשיו כ-200 שנה אחרי, לכם ילדי הרוחות אני אספר זאת.
את אילמרדר ראיתי פעם נוספת. בביקור בג'ונגל הצביעות, כשהייאוש
איים לתפושני ולקחת ממני את שארית כוחי לחיות, ראיתי בית עץ
עתיק במרכז היער. איש צעיר אך זקן ברוחו יצא לקראתי עם מקל
הליכה. הוא אמר שהוא גר כאן כבר שנים מאז שהיער הוקם. פעם אחת
הוא ואישתו ניסו לצאת לנופש קט בעיר הגדולה כשהם עוד היו
צעירים, אך עד מהרה חזרו ליער והחליטו ששם ישארו עד יומם
האחרון. הם רק מחפשים נחמה בשקט של היער הצבוע על ביתוליהם
האבודים. גילם היה כ-24, אך את הכל הם הספיקו לראות והם כבר
חיו יותר מדיי.
נכנסתי לשם, לתוך ביתם הקט והתיישבתי בכורסאת האירוח המסורתית.
כורסא לא נוחה מדיי ולא קשה מדיי בכדי שיהיה לך נוח אבל לא
יותר מדיי. כשנכנסתי הכרתי את אשת האיש וזו הציעה לי חיים
אמיתיים בכוס קוקה קולה ואת כל הנאות החיים בשיחת טלפון קצרה.
סירבתי בנימוס מיואש. את רוחי המתה עורר לפתע ציוץ חרישי.
בתחילה הייתי בטוחה שאלה הנאות החיים המנגנות, אך משהו בי משך
אותי בשארית כוחי והמשכתי הלאה ונכנסתי לחדר הפעמונים. עברתי
עם טירוף בעיניי בחשש מפחיד לאבד את הציוץ. ואז מולי בכלוב עץ
ישן ישבה ציפור, מוכרת, ההצתה המאוחרת הביאה לעיניי להתמלא
בדמעות ופרצתי בבכי מר, הדמעות זלגו מעיניי ושטפו אותי בצער
נצחי, אילמרדר הביטה בי במבט מנחם ופתחה את פיה היבש, במאמץ
אחרון ואמרה:
"אני אילמרדר ציפור הנפש האחרונה...אני אילמרדר ציפור הנפש
האחרונה...אני אילמרדר ציפור הנפש האחרונה...אני אילמרדר...אני
אילמרדר... אני..אני...אני..." וגוועה למוות. פיתאום הרגשתי יד
על כתפי זה היה האיש. הוא הביט אליי בעיניים משועממות ובמעין
לעג מתנשא אמר: "בגלל זה אתה בוכה? לא נורא או שנקבור אותה
בחצר, או שנחליף לה סוללות במרתף."