כשסבתא שלי עוד הייתה בחיים, היא הייתה מכינה לי מרק חמציץ.
מרק חמציץ זה מרק טעים מרוסיה, שממש ממש אהבתי, ואני אוהב עד
היום. כשסבתא הייתה מכינה לי אותו, אהבתי אותו כי הוא היה
טעים. היום קצת נמאס לי מהטעם, אבל אני אוהב אותו כי הוא מזכיר
לי את סבתא.

כשהייתי ילד קטן, אבא ואמא היו עסוקים. הם היו עולים חדשים והם
גרו בבאר שבע. בבאר שבע היו המון מרוקאים שלא אהבו את הרוסים.
אבל זה בסדר, כי גם אבא ואמא לא אוהבים את המרוקאים. אבא ואמא
אומרים שאם הם לא היו כל כך לחוצים להוכיח למרוקאים שהם יותר
טובים, אפילו שיש להם שגיאות עם העברית, אז אולי לא היינו
מצליחים אף פעם לצאת מבאר שבע, והיום היינו הופכים לדומים
למרוקאים בעצמנו.

בכל אופן, בגלל שאבא ואמא היו עסוקים, סבתא גידלה אותי. בבאר
שבע היה חם. לפעמים בקיץ, החום התקרב ל- 40 מעלות. אבל אני לא
זוכר את זה. מה שאני זוכר זה שבערב, הייתה רוח נעימה, וכל ערב
סבתא לקחה אותי לפארק, וישבנו שם, סתם ככה, ואני קפצתי ורצתי
על הדשא, וסבתא הייתה מחייכת את החיוך העצוב הזה שלה, ומוציאה
מצלמה ומצלמת אותי, כאילו שמחר כבר לא נהיה פה.

ובאמת, אחרי זה, כשהייתי כבר קצת יותר גדול, וההורים שלי כבר
לא היו כל כך עולים חדשים, והם כבר גמרו את האוניברסיטה, והיו
מה שקוראים בארץ "משכילים", הם מצאו עבודות יותר נורמליות
ועברנו דירה לרחובות, וסבתא נשארה רק עם תמונות. אחרי זה עברנו
לתל-אביב. אחרי זה לרעננה, ובסוף, התמקמנו בהוד השרון, שם
אנחנו גרים עד היום. ההורים שלי העבירו אותי הרבה ממקום למקום,
כי פעמיים נולדו לי אחים והיינו צריכים דירה יותר גדולה. כל
הזמן הזה, הייתי חוזר לפעמים לבקר בבאר שבע אצל סבתא, והיינו
עושים את הטיולים האלה בפארק, בערב, וסבתא הייתה מחייכת
ומוציאה את המצלמה שלה, ומצלמת אותי.

ברעננה, היו לי המון חברים והייתי מאושר. כשעברנו להוד השרון,
הייתי בכיתה ג'. הייתי מן עולה חדש להוד השרון. הילדים לא כל
כך אהבו אותי, וזה עוד בעדינות. כשעברנו להוד השרון, סבתא שלי
עם אמא שלה עברו לגור בדירה לידינו. אמא אמרה שזה בגלל שסבתא
חולה במחלה קשה, אבל אני לא לקחתי אותה ברצינות יותר מדי כי
אמא מגזימה לפעמים וסבתא נראתה בסדר גמור, ממש כמו שהיא נראתה
תמיד. בערך חצי שנה אחרי שעברנו, אישפזו את סבתא בבית חולים.
אז כבר ידעתי שלסבתא יש סרטן, אבל חשבתי שמבריאים מזה, ושזה לא
רציני. רציתי ללכת לבקר אותה בבית החולים, אבל אמא ואבא לא
הסכימו ואמרו לי שנבקר אותה כשהיא תחזור. פתאום, יום אחד, אמא
אמרה לי בבוקר שסבתא מתה בבית החולים. אני לא ממש זוכר את
התקופה ההיא כי זה היה ממש מזמן, אבל את אותו היום אני זוכר
כאילו הוא היה אתמול. אז בכל אופן, באותו היום לא הכנתי
שיעורים לבית הספר, בגלל שיום לפני זה ראיתי כדורגל, כי
כדורגל, ככה אבא אומר, זה משחק מטומטם של מרוקאים שמנקה את
המוח וכשרואים כדורגל אז חושבים קצת פחות. אבל הכדורגל לא כל
כך עזר.

כשהמורה שאלה אותי למה לא הכנתי שיעורים, אז צעקתי עליה שהיה
משחק כדורגל חשוב ולא יכולתי. בהפסקה, כששתיתי מים מהברזייה
ליד איפה שהיום עומדת החטיבה הצעירה, אבל כשאני למדתי שם היה
שם סתם חול, המורה שלי, שהייתה באופן מפתיע אישה חכמה, תפסה
אותי שם ושאלה אותי אם באמת לא הכנתי שיעורים בגלל המשחק
כדורגל, ואז התפרצתי סוף סוף, ואמרתי לה שתעזוב אותי כי אני
שונא אותה, ושאני שונא את כולם, ואת הרופאים במיוחד, כי אם הם
היו עושים את העבודה שלי כמו שצריך, אז סבתא שלי לא הייתה מתה,
ורק בארץ המחורבנת הזאת יכולים להיות רופאים כל כך גרועים,
שהצליחו לתת לסבתא למות במצב שהוא כל כך בלתי אפשרי שהיא תמות.
ואז בכיתי כמו תינוק, והמורה שלי לקחה אותי ביד לחדר מורים,
והתקשרה להורים שלי שיבואו לקחת אותי.

מאז, המון פעמים רציתי לבכות, אבל תמיד עצרתי את הדמעות ולא
בכיתי, אפילו כשהיה מדובר באנשים מתים. מקסימום מחנק בגרון
ולחלוחית בעיניים, אבל איכשהו, מאז שסבתא מתה, ומאז שבכיתי
עליה ליד הברזייה איפה שעומדת היום החטיבה הצעירה אבל אז היה
שם סתם שטח חול, שכחתי איך לבכות.

לפעמים אני מסתכל על אמא של סבתא, שגרה אצלנו כבר הרבה שנים,
מאז שסבתא מתה, והיא כבר בת איזה 90, אבל אף אחד לא יודע כמה
בדיוק כי אין לה שום נייר שמעיד על זה, והיא לא זוכרת כי היא
טיפשה, ואני נזכר בסבתא, ובמרק חמציץ שהיא הייתה מכינה, ובחיוך
העצוב הזה שלה, ובזה שהיא אף פעם לא צעקה ואף פעם לא כעסה עלי,
ובצילומים שהיא הייתה מצלמת אותי בפארק בבאר שבע, כשהיה כל כך
נעים שאני זוכר את זה עד היום, ואני לא בן אדם שזוכר דברים,
ועולה לי מחנק בגרון ולחלוחית בעיניים. ואני רוצה לבכות, ולא
יודע איך.