"איזו מן שלווה, ולא עושים שום דבר..."

                 

טרטור הדרך מעפולה לזרזיר דפק לי בראש כמו ילדים קטנים שמשחקים
כדורגל במגרש מאחורי הבית. פתחתי את שני החלונות באוטו, כדי
שהרוח החמה תנער אותי קצת ואולי תנחית אותי. היא לא.
הקליטה של גלגל"צ השתבשה.
למה זה חייב תמיד לקרות בשיר שאני אוהבת?
כבר כמה ימים אני מסתובבת עם אבן בכליה, אבל לא כזו רפואית,
אלא כזו נפשית.
אני לא מסוגלת לכתוב. אני כותבת, אבל הכל יוצא מעושה כל כך
ואני מאוסה על עצמי בשל כך.
אני חייבת משהו. משהו שיעזור לי להשתחרר.
כעסתי על עצמי, על הצורה שבה אני מערפלת את הרגשות שלי. למעשה,
אני מסוממת. אני מונעת מעצמי מגע או קשר עם הדבר האמיתי, אני
רוצה להיות באאוט.
אני לא רוצה,
אבל הגוף שלי פועל מעצמו. התרכובות הכימיות אצלי בראש
התקלקלו-
הזרמת המיצים שם פועלת הפוך. אני רוצה ככה, הגוף מבצע אחרת.
אירוני, אבל בדיוק חלפתי על פני שלט שמפרסם איזשהו אילוף
כלבים. חבל שאין 'אילוף גופים', אולי הייתי מצליחה להכניס את
שלי קצת לתלם.
יש לי הרבה בלגן בראש. אני אפילו מנסה לקטלג את עצמי לתוך
איזושהי מציאות פסיכולוגית, סוציולוגית, משהו, אבל לא מצליחה.
זה קשה לי מידי. סערת רגשות, אבל עדינה. משהו באיזור.
עברתי את צומת המוביל.
שני ערבים בטנדר לבן שעצרו לידי ברמזור התחילו לשרוק לי ולעשות
לי פרצופים מגוחכים של חרמנות.
הסתכלתי עליהם ורציתי להניף לעברם אצבע. הייתי עושה את זה אבל
פחדתי שהם יצאו מהאוטו וישברו לי חלון.
למי יש כוח עכשיו לרוץ למוסך כדי להחליף חלון.
נזכרתי בהודעה שכתבתי לך לפני בערך שבעה חודשים, בדרך
לבית-שאן, ש'כל הצמתים האלה מזכירים לי אותך'.
איזה הודעה מטומטמת. מה עבר לי בראש? מי בכלל כותב דברים
כאלו?
ובכן, אני.
אבל זה נכון. מפגש בוקר של יום שבת בצומת סומך או צומת המוביל
בדרך לטיול- זה אחד הזכרונות החזקים שלי.
אתה יודע.
אפילו עוברת לי בראש המחשבה על מה אני הולכת לכתוב כשאגיע
הביתה. שיר או מונולוג?
ואז חשבתי שלמעשה כל המונולוגים שכתבתי, כמעט, היו עליך. נהדר,
לפחות אתה יוצר לי מוזה.
בצומת סומך החלטתי שאני חייבת לדבר איתך.
החלטתי, ובאותה שניה גם העפתי את המחשבה הזאת מהראש.
מה פתאום לדבר איתך? הרי כך אני אהרוס את הכל. עד שהייתי
אסרטיבית וצברתי אומץ להשבית אותך, פתאום להתקפל ולחזור? אם
אתה מסוגל לשמור על שתיקה, למה אני לא?
טוב, לפחות עד יום שישי אני אשתוק. לפחות עד שתעבור את המבחן
בעקרונות.
ביום שבת אני אכתוב לך.
אבל מה, אני אכתוב לך הודעה מהים? זה בטח יהרוס לי את כל
היום.
אז התחלתי להריץ גירסאות ונוסחאות מועדפות ומועדפות פחות לתוכן
ההודעה העתידית שטרם נולדה. לשאול אותך למה, לשאול אותך מתי,
לספר לך מעשיות על כמה שאני מתגעגעת ועל החסרון הגדול
שהותרת בי. כל הזיוני שכל הרגילים.
לא.
בצומת גילעם החלטתי לרדת לגמרי מהרעיון.
מה שצריך לקרות יקרה, וכל עכבה לטובה. ככה אמרת לי תמיד. ככה
זה יהיה.
אם תרצה, אתה יודע את המספר שלי, אפילו את שניהם. לא בא לי
לרדוף אחריך. די.
בצומת גילעם גם הבחנתי שבאוטו שמאחורי נוסעים שני הערבים. אולי
הם עוקבים אחריי?
מקסימום, אני ארים לך טלפון בהול ומצוקתי, אבקש ממך תמיכה
טלפונית ועזרה נפשית כי אני נמצאת בעיצומו של מרדף חבלני
מחריד.
לפעמים אני מדהימה את עצמי ברמת השטויות אליה אני מסוגלת
להגיע.

בצומת האחרון שלפני הבית שלי, שמתי לב שעבר שבוע מאז הפעם
האחרונה שדיברנו, מאז השיחה הסופנית. שבוע לוקח לי להישבר. אני
ממש סמרטוט! איפה כוח העמידות שלי, מה עם קצת ביצ'יות, קצת
אכזריות?
לא. לא נשברת. מה פתאום. אני בחורה חזקה וכוחנית, בטוחה בעצמה,
לא צריכה אף אחד כדי להרגיש טוב.
יפה, אולי בסופו של דבר השטיפה החיובית שלי תתחיל לעבוד. זה
פורמט חדש שהכנסתי לי למוח, הגיע הזמן לשינוי.
אני צריכה קצת חופש מהכבלים שלי. אני צריכה חופש מהמחשבות
עליך.
יש לי את כל החופש שבעולם, מיום חמישי שעבר.

"איזו מן שלווה, ועוד שבוע עבר..."