מלי ואני אף פעם לא לגמרי הבנו את משמעות היקום.

אנו, כמותכם, מחשיבים עצמנו ליצורים אינטילגנטיים, החיים
בחברה מתקדמת ומאורגנת היטב. אבותינו, כאבותיכם, האמינו כי יש
השגחה עליונה, שיש צדק, ורחמים.

אבל זה לא נכון.
את העובדה שהרעים תמיד מנצחים עוד יכולנו לסבול, אבל למה,
לעזאזל, אותו אל עליון מנחית עלינו מכה אחר מכה? שטפונות,
שריפות, שלוליות נפט... המוות, המחלות, אסון אחר אסון- קורים
דווקא לנשמות הכי טובות ולמאמינים הכי גדולים. האחיינית שלי,
למשל. כל כך תמימה וצנועה! שלחנו אותה ליערות הגשם, איפה שלא
תפגע בה יד אדם, והיא נטרפה על ידי דב.
אם זה לא היה כל כך עצוב, זה היה מצחיק.

החיים הם טרגדיה, ואין אנו מספיקים לקחת פרספקטיבה של זמן.
זה די מבלבל,  אתם יודעים-מתסכל. גדלת להעריץ את הצדיק הגדול
שנמצא אי שם, והוא עושה ממך בדיחה.

אבל מלי, מלי שלי העדינה, מצאה אתמול את הפיתרון. היא ראתה
יצור ענק, שמימי, צחור להפליא, עיניו גדולות ממנה פי מאה,
תכולות ועמוקות. להפתעתה, הוא דיבר את שפתנו! "מכווצים מפחד?!
אחיכם טובעים בסולר? אני כל כך מצטער..."דמעה זלגה על לחיו
"בכלל לא ידעתי שיש לכן נשמה"-

הדמעה הזו נחתה על מלי שלי, שהקריבה את עצמה למען צעד קטן למין
הנמלים.