המוות הוא ידידי,
גם אם יבוא לא אפחד,
רק אחלום.הוא אינו מפחיד אותי-
הוא סוף היום,
הוא רק השמש השוקע האדום.

לי יהיה כים רחב,
להתערסל בזרועותיו
לי יהיה כסוף כל הימים.
כשיבוא, אישן עמו בצל
בין העצים המרשרשים
עמו אשכב ואתכרבל.

עמו אעוף, ארוך ורך על ענניי,
בין ארמונות הקומולוס האפורים
הוא ילטף את הפחד בין עיניי
ולי יהיה חלום בלי געגועים.

המוות אינו איום,הוא ריקבון מתוק,
שרשרת של התפרקויות,
מולקולות, קשרי חשמל,
התפוררויות,התחברויות,
מעוף אל החלל שאין לו סוף.

עמו אחזור אל האדמה הרטובה
שלעולם אשכח כבר את ריחה,
אצנח ואתפורר אל הרגבים הרטובים
שלא אדרוך כבר לעולם ברגל יחפה.

עמו אשקע אל בין עלי המשי החמים
של האישה החושנית בחיבוקה החם והמתוק.
אטמע בגבעולי צמחים ובשרשם
ואבלע  בסבך הצמח הירוק.

האם לא החיים הם, הם האיומים ?  
האם לא הם הפצעים האדומים ?
קמטי הצער שעל פני האדמה ?
האם לא הם כרי הדשא,
שדרסו החילים בלא חמלה ?

הלא תראו, שהחיים הם מעיהם המשחירים ,
של החולים, של הרעבים ?
שהם כרסם הנפוחה של ילדים
שאיש אינו זוכרם,
שאין תקווה להם,
שאיש ברחמים לא יאספם ?

הצעקות האיומות הן לא המוות:
הצועקים חיים, הצעקות חיות,
המתים- מתים,
רק החיים בוכים וצוחקים.

המוות איננו איום
הוא רק סוף היום.
הוא השקט שאחר הסערה,
הוא המנוחה.
הוא חלום ארוך שלא אחלום,
כמה נעים יהיה לשקוע בו סוף,סוף,
עד תום.

המוות לא מפחיד אותי,
הוא חם
צפוי,
כולם יודעים -יבוא,ייקח,
בידיו יחבק , לכולם מובטח,
כולם שווים,
כולם חברים.
הכל נשכח.

הוא לא איום,
הוא רק סופו של החלום.
הוא שקט,
תום.